התעריף בשמים על בחירה בנצח כבר עלה מזמן

לך, אמא יקרה, שנמצאת בין השלילי לחיובי. בין דרישות הילדים לדרישות הבית, בין הר של כביסות להר שיעורי מרחב קוליים. בין אין אונים לאין כוח. בין הרצוי הדורש למצוי הרוחש, המייאש. בין רגעים קטנים של אור לבין הסתרה שבתוך ההסתרה.

הרבה פעמים אני חושבת עליך. רואה את הנכונות שלך להתמודד עם עוד יום של שגרה לא שגרה, את החיוך שאת מותחת על פנים עייפות ולא תמיד מחוסר שינה. את אין-ספור הפעולות שאת מבצעת מדי יום בשביל משפחתך במסירות. ובכלל, את הרצון שלך. רצון, שהכל יהיה בסדר. הכי בסדר שאפשר. רוצה ללחוץ לך יד. לתת לך חיבוק. לשלוח לך כוס גדולה של מיץ תפוזים סחוט כזה ולידו המון שוקולד. מהסוג הכי איכותי. להגיד לך שאת גדולה מהחיים. ולא לעזוב אותך עד שתתפעלי גם את מעצמך, ותחזור לפעום בך השמחה.

אל תסתכלי עלי ככה, אמא יקרה. אני מתכוונת לכל מילה. גם אני אמא מהסוג הלא מושלם. מהסוג שעל כל סיפור הצלחה שלו, יש עשר סיפורי כישלון. גם אני שומעת יום יום את הלחישות הארסיות של השקרן, הרמאי, הנחש הערמומי, זה שגם שקצצו לו את הידיים והרגליים ממשיך לגחון הישר לתוך הלב. לחנוק מבפנים בשיטתיות עד שנגמר האוויר.

זה הוא שמעלה בנו את הווליום של הירידות למקסימום, ומנמיך את המנגינה הקסומה של הטוב הנצחי שלנו. ועוד מגדיל לעשות ומעוות אותה עד שהיא נשמעת כמו זמזום עלוב. בז בז בז. כי ככה הוא, הנחש הזה. מלא בוז.

גם כשאת משתדלת ומתאמצת מעבר לכוחות שלך, הוא בא בשקט ושואל את "שאלת המספיק" המשתקת: "את באמת חושבת שזה טוב מספיק?".

והאמת? את חושבת שלא. את לא. כל כך לא.

ועל הלא הזה, לבך דווי בך. וכוחך נגמר בך. וכלום לא שווה לך!

אבל למה, אמא. לא חבל?

האמת הפוכה לגמרי מההרגשה החמוצה, המפוספסת והמפשלת הזאת.

התעריף בשמיים על בחירה בנצח, עלה כבר מזמן, ורק עולה ומטפס מיום ליום בקצב נדבקי הקורונה ה' ישמור, ואולי יותר.

כל פירור סבלנות שאת מפיקה מעצמך בתקופה הזאת - שווה כפול. כל נקודת הקשבה והכלה בימים האלו היא גזירת קופון סופר משתלם.

אם הוא יאמר לך שאת צעקנית או כעסנית, אם יספר לך שאת אמא גרועה, אישה מאכזבת או בת אובדת לאביך שבשמיים, אם ישלח לך אנשים (כי כך דרכו, להתלבש באנשים): מורה, שכנה, חברה, אמא, אבא, בעל, ילד, רופא שיניים, שליח מהדואר, לא משנה מי. שיגידו לך כל אחד לחוד, וכולם ביחד, באיזה מילים שלא יהיו: את לא בסדר! - - -

אל תקשיבי לו. אל תאמיני לו. בבקשה, אל!

זה שאת נופלת, זה רק בגלל שאת מוצפת עד כלות בקושי אמיתי, ואין בך רוח במפרשים, והנפש מחפשת מקום מפלט ובטעות בורחת לאוכל, למחשב, לספר, לשינה, במקום לידיו של אבא שבשמיים... אל תכעסי עליך כל כך. זה רק מרחיק אותך מעצמך.

איך אפשר להתייחס לנפילות של עכשיו, כשכל המערכות הכי סבוכות בחייך נוכחות בשיא עוצמתן 24/7?!

כשכל השגרה שנשענו עליה מתערערת, ויחד איתה הנפש מתבהלת?

את יודעת בעצמך כמה טוב את רוצה בשביל כל אחד מהיקרים בחייך. עד סוף העולם את רוצה לתת להם, שיהיו, שיגדלו שיצליחו. ואם אינך מצליחה ליישם את רצונותיך - סימן שקשה לך. סימן שאת צריכה חיבוק. את צריכה עזרה מהשמיים!

תני לך את החיבוק הזה. תני לך מילים טובות! בקשי מאבא שבשמיים כוח אמיתי. תעצומות. להמשיך ולתת להם. להמשיך ולהיות. הוא ייתן לך.

מהשמיים אוהבים אותך, מוחאים לך כפיים, מתחשבים ומתפעלים מכל משיכה שאת מושכת את עצמך לתוך החזיתות הכואבות, מתמודדת מול הקושי בלי לברוח. תחשבי על זה. אנשים נופלים לרשת שלו בהמוניהם מדי יום, ואת ממשיכה לחתור! אנשים מתייאשים יום יום, ואת ממשיכה להאמין בטוב, לחנך את ילדייך שגם הם יאמינו בטוב של עצמם.

הגיע הזמן להעריך את עצמך גם אם הכל חורק סביב. לדעת, שכולנו, כל עם ישראל, צריכים רחמי שמיים גדולים שייכנסו אלינו לכל הפינות הכואבות והבודדות - וירפאו, וירוממו, וירימו. כולנו מוכי גלות ללא יוצא מהכלל!

מי בכלל יכול לשפוט אותנו? מי יכול לשפוט חולים אנושים כמונו היום?

תנאים ואמוראים לא רצו להיות כאן. דור יתום, דור עקב. דור אחרון. ואת כאן. מתמודדת בגאון מול כל החזיתות, בשנת ה' אלפים תשפ"א. כשהגלות מכה במלוא עוזה, וכל השדים יצאו כבר מזמן מהבקבוק ומשוטטים חופשי בחוצות ובבתים, מדיחים נשמות יקרות מהאמונה הקדושה.

את חשופה בצריח, ובאמת מנסה, יום אחר יום להשיב מלחמה.

אז תגידי לי את, אמא.

מי יכול להעז לספר לך כזבים על עצמך? להגיד לך שאת לא? כשאת כל כך כן? הכי כן שבעולם?

זהו, אמא. סיימתי.

שנזכה לראות טוב! בעצמנו ובאחרים. שנזכה להחשיב את המעט טוב שלנו, ולדעת, שלפי עומק הגלות - זה שווה, אוהו! הכי שווה שבעולם.

באהבה גדולה,

אמא אחת, שרוצה רק טוב, ולא תמיד מצליח לה,

ועדיין היא עצם הטוב ממש.