לכן, אחיותי לצרה, שמתמודדות כמוני עם הפרעת אכילה

הייתי ילדה כמו כולם, או אולי קצת יותר רגישה

ולעזר לחברותי תמיד הייתי נגישה

גיל ההתבגרות לא פסח עלי, ואיתו התמודדויות

שדחקתי לצד, ולא רציתי להעמיס על אף אחד באותן הבעיות.

במקום לשתף, הלכתי עם חברה נאמנה

שפתאום נכנסה לחיי ושמה - הפרעת אכילה

לא הייתי מודעת, רק רצתי יד ביד

שמחה, מאושרת ולא חלמתי שאמעד.

ימים כך חלפו, והיא איתי, לא חומקת ולא מרפה

ולנפשי היותה לי כמין מרפאה.

היא היתה שם בשבילי באהבה גמורה

ואני התכרבלתי תחתיה, לא נשארתי ערה

סנוורה מכל עבר במשפטים של "הכונה טובה".

היא מתוחכמת יותר מכל אחת אחרת, היא כבר מנוסה.

אחזה חזק מתמיד, לא רצתה להיפרד

התמודדות ומאבק שהלב בו היה חרד

במקום שאשתף - סגרה לי את הפה ממש

לא להוציא ולא להכניס (אוכל), "מחשב מסלול מחדש".

הסחרחורות ליוו אותי, כמו ניסו לנענע

שאתעורר, שאפקח עיניים, כי שום דבר לא עומד באחוזו על מאה.

עד ליום ההוא, בו שכבתי בבית החולים.

לא הבנתי מה קרה, הייתי מפוחדת אימים.

הלב צעק בשתיקה רועמת

השתוקק לדעת את האמת באמת,

איך חברה נאמנה, שדאגה לי כ"כ שארגיש טוב

גרמה לי לשמחה מזויפת, גרמה לי לרעוב.

כן, כל יום הבטחתי לעצמי לעשות מאמץ, ולו הקטן ביותר

לחדש את ה"ונשמרתם" ולא עוד לוותר

קולות רבים צעקו - לשם מה כל התהליך?

יופייך ייפגע ולא יהיה מי שאותך יעריך.

ומנגד עטפו אותי הקולות האמיתיים,

דחפו אותי ליום בו נגיד "אנחנו בריאים".

שנה מעייפת, מלחמה מתישה, משאירה את חיילי האויב בבושה

ומקימה צבא שלם מלא אושר ושמחה.

לא, זה לא קל, והקושי לפעמים אף גובר

מצפה ליום שהכל יחלוף לו ויגמר.

היא תמיד לצדי, אך התחולל בי שינוי

להכיר בכישרונות שחנן אותי הקל ולא להופכם לעינוי.

אומנם אני עומדת באמצע הדרך

מתעקשת בכל כוחי לא לכרוע בפניה שוב הברך.

רק רוצה שתדענה –

העולם שלנו רודף שקר וחיצוניות

מעוור אותנו, לא נותן לנו להתעמק בפנימיות

משקר לנו שאם רק היה לי או אם רק הייתי

אז הייתי מאושרת ולא היתה עוד כמוני.

ומהמקום בו אני מתמודדת, מתחננת אליכן -

אל תחפשנה את האור במקומות אפלים

זה לא שווה את הסבל ואת הנדודים.

לא שווה את השמחה השקרית שמאירה לכם את העיניים

על הדברים הלא נכונים, כמו קושרת את הידיים.

ואליכן, אחיותי החזקות, אחיותי לצרה,

שמתמודדות כמוני עם הפרעת אכילה -

אחיות אהובות שלי,

כן, הניסיון הזה קשה, אני יודעת

ניסיון שאין יד שבלב מגעת

לא פשוט להרגיש כבולה ולהתנודד בין שחור לאפור

ולרוץ ולתור תמיד למצוא נקודה של אור

כשמול העיניים ההפך הגמור נראה

כאשר אנו רצות כעיוורות אחר המראה.

אני יודעת שזה קשה.

קשה לשמוע את הזלזול מהסביבה

במקום לקבל הכלה והבנה.

לספוג מבטים המומים של "איך זה יתכן?"

ולהרגיש אשמה על שחיפשת ורדפת אחר חן

ולא ידעת שהיופי האמיתי בך טמון

וניסית בכל דרך לתת בעצמך אמון.

אני יודעת שאת לא מוותרת -

לא מוותרת על עצמך, גם כשזה רצון אמיתי

כי יש בך גם רצון להחלים ולהבריא.

רק רציתי לומר שבך אני גאה

על מי שאת, ועל הדרך הארוכה.

אני גאה בך, ותהיי גם את בעצמך

ואל תתני לאנשים לערער את אישיותך.

את יפה איך שאת נראית, ובכל מצב

אל תידרדרי שוב כך למצב של רעב

יש בך יופי פנימי אותו לא כל אחד זוכה להכיר

אבל אל תחסמי את עצמך ותציבי מולך קיר.

שברי את החומות ושתפי את הקושי עם האחרים

לא עוד להתכנס בחדרי חדרים.

צאי קומי מן ההפכה, וחבקי חיבוק ענק באהבה

את כל הימים שהרגשת עזובה

כי היום את במקום אחר, בדרך בטוחה

לקום, לתקן, לצעוד בדרך לרוגע ומנוחה.

ואל תשכחי, אחותי, שאבא בשמיים רואה הכל, והיית ראויה

לקבל ממנו ניסיון - ולקבלו באהבה.

הוא שולח כוחות, לא מרפה, ואותך מחזיק

לא מתייאש לעולם ממך, ורק טוב מעניק.

מאחלת הצלחה ומחזיקה לך אצבעות, ומבינה הכי שבעולם....

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.