המסע אל התשובה: "פחדתי לענות ’ברוך השם’ כששאלו לשלומי"

כשהתחילו לראות עליי את התשובה, פחדתי לענות "ברוך השם" אם שאלו אותי מה שלומי. זה לא שלפני כן לא השתמשתי בביטוי הזה, פשוט שמאז שהתחלתי להתחזק בצניעות, וכבר הבינו שאני מתחילה ללכת בדרך של תורה ומצוות, פחדתי לענות "ברוך השם", שלא יגידו "הנה, גם זאת השתגעה, הפכה להיות קיצונית".

והיו תגובות כאלה, באופן מפליא. אני אומרת מפליא, כי גם כשניהלתי אורח חיים חילוני, עדיין פתחתי את הבוקר בהודיה, הדלקתי נרות שבת, ציינתי חגים, וכן, גם אמרתי "ברוך השם" כששאלו לשלומי. אבל איכשהו, דווקא כשהתשובה שלי החלה לבלוט, פחדתי לומר לו תודה. היום זה נראה לי מוזר, אבל אז? אז זה נראה הדבר הכי טבעי לעשות. כאילו אם לא אומר את המילים האלה, לא יחשבו שאני הופכת להיות "קיצונית".

באופן כללי אני לא מבינה למה אדם שמחליט לחזור בתשובה מתויג אוטומטית כאדם שעבר שטיפת מוח ואין לו שום יכולת חשיבה עצמאית. למה אדם לא יכול לעשות החלטה שקולה, בוגרת ונאמנה בנוגע לדרך החיים שהוא בחר לעצמו מבלי להיחשב קיצוני או קל דעת? למה אדם שמחליט להישאר רווק אז זו "זכותו", ואישה שבוחרת להקים משפחה ברוכת ילדים נחשבת "פרימיטיבית"? למה מי שבוחר לטוס להודו, לעשות מדיטציות ולזמזם לעצמו מנגינות נחשב "רוחני", ומי שבוחר לחזור לשורשים שלו נחשב חסר הגיון? למה המפגינים נגד הממשל נחשבים "לוחמי צדק", ודתיים שיוצאים נגד האפליה נחשבים כאנרכיסטיים? ולמה אומרים "איש איש באמונתו יחיה", אבל רק שלא יהיה דוס? יש כל כך הרבה מוסר כפול בחברה שלנו, ונראה כי האנשים היום יקבלו את כל מי ששונה, רק לא את הדתיים.

קטונתי מלייצג את המגזר הדתי. אני בסך הכול בצעדיי הראשונים בעולם התשובה. אבל בתור אחת שעדיין מעורה מאוד בעולם החילוני, אני שומעת לא מעט הערות פוגעניות וחסרות בסיס, שאני פשוט לא מסוגלת לתת להן לעבור לידי. אז לכן כששאלו אותי מה שלומי, פחדתי לומר "ברוך השם", כי אז זה יהפוך אותי לאותן הנשים המתויגות, חסרות ההיגיון או קלות הדעת, ועדיין לא הרגשתי שאני מוכנה מספיק בשביל להפוך להיות "אחת מהן". ובעצם, למה טוב כל התיוג הזה? הרי בסוף "כל הנחלים הולכים אל הים". לא משנה לאיזו קבוצה אני משתייכת, בסופו של דבר כולנו מגיעים משורש אחד והולכים למקום אחד, אז מה זה משנה בכלל אם שיחקנו בקבוצה הזו או השנייה – כולם חושקים בגביע, כולם מחפשים את האמת, כולם רוצים את הסיבה לקום בבוקר ולומר בגאווה: "ברוך השם שהחזיר בי את נשמתי בחמלה".

אבל אם נשים את הסטיגמות בצד, למה כל כך קשה לאנשים מסוימים לשמוע את זוג המילים "ברוך השם" במקום לקבל את זה כתשובה טבעית והגיונית?

"קמת בבוקר? ברוך השם. כל השאר זה בונוס", מכירים את הסטיקר הזה? בשבילי זה לא רק סלוגן נחמד, זו האמת. קמתי בבוקר? ברוך השם. היו ימים שמרוב דיכאון וחרדות לא רציתי לקום מהמיטה. הילדים בסגר משועממים ומשגעים אתכם? ברוך השם. יש זוגות שמחכים שנים רבות להיפקד בילדים. הבית מבולגן? ברוך השם. היו ימים שלא היה לנו כסף לשכר דירה. המים החמים נגמרו? ברוך השם. הייתה לי תקופה ארוכה בלי דוד והתקלחתי במים קפואים בשיא החורף הגלילי. יש לך עומס בעבודה? ברוך השם. תראו כמה אנשים מחפשים בימינו עבודה. קמת בבוקר? ברוך השם. יש כאלה שלא זוכים לקום לראות יום חדש.

אז היום כששואלים אותי מה שלומי, אני עונה "ברוך השם". ולא, לא איבדתי את שפיותי, ולא נהייתי קיצונית. אני פשוט מרגישה שאני חייבת להודות לקדוש ברוך על כל המתנות הקטנות והגדולות שהוא נתן לי. הכרת הטוב הרבה יותר משתלמת מכפיות טובה.