הצחוק המתגלגל של חברים שלי נדם, נמחה, נצלל, נמחק

בחור צעיר ניגש אלי ושאל בכאב: "מה אעשה? אני מאוד לוקח ללב את ההסתה והזלזול המחפיר שיש כעת נגד החרדים ולומדי התורה. במקום להעריך ולהבין שלומדי התורה מחזיקים ושומרים על העולם. הרי 'ראיתי עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ'. החילונים בטוחים שהחרדים אשמים בכל הצרות ומפיצים מחלות, וזה מתסכל. לא רק שאני לא שומע הערכה על כבוד התורה ולומדיה. אלא בדיוק ההיפך".

אז דבר ראשון, תדע לך בחור יקר: זה נורמלי. זה טבעי. דוד המלך מתבטא: "חרפה שברה לבי ואנושה". זאת אומרת: חרפה זה דבר ששובר את הלב, גם אם אתה יודע בוודאות שאתה צודק והשני טועה - עדיין לדוד המלך כואב ושובר, והלב שלי לא אמור להיות יותר חזק מדוד המלך.

השבוע פעם אחת שמעתי קטע אחד קטן שנאמר, ופתאום הרגשתי איך הכעס והעלבון בוער בי כאש. אז אחד מהשתים: או שנפסיק להיות מזוכיסטים, ונפסיק לשמוע לקול מחרף ומגדף הזה. או ש... שנמשיך לשמוע. אבל ברגע ששומעים זה בהחלט שובר את הלב. מה שנכון נכון.

אבל אני רוצה לתת לך מפת דרכים כללית איפה אנחנו נמצאים, אולי זה יקל עליך: העולם כולו עוקב בשעשוע ובגיחוך אחר שוכני תיבה אלמונית, שכבר קרוב לשנים עשר חודש שהם נעולים בתוכה. כתבנו לענייני חדשות יצא לסקר את התחושות של שוכני אותה תיבה מסתורית. מה כוונתם? מה המניעים שהביאו אותם לתיבה, ומה מונע מאיתם לצאת ממנה לחפשי? ובכן: עד השבוע האחרון, כשניסיתי לדמיין מה היו התחושות של נח ובניו כשהם היו בתיבה, אז הבנתי בפשטות שהם הרגישו המאושרים עלי אדמות שהם קנו את עולמם. תחשוב: כולם נמחו, כולם מתו במבול, ואילו אנחנו היחידים שניצלנו ממוות ונשארנו בחיים. איזה זכות יש לנו.

אבל לא! השבוע פתאום שמתי לב שזה בכלל לא היה כך. אם תשים לב לאורך כל הדרך משמע שבאי התיבה לא קלטו באמת את היקף האסון עד שהם יצאו מהתיבה. והראיה: כתוב שכשנח יצא מהתיבה הוא פתאום גילה את החורבן הגדול, ואז התחיל להצטער, לבכות ולשאול: רבש"ע למה החרבת את העולם? ואז הקב"ה נזף בו: למה נזכרת רק עכשיו להצטער? למה לא התפללת קודם? (עיין זוהר חדש נח) משמע שרק לאחר שנח יצא מהתיבה, רק אז הוא באמת התחיל לקלוט את ממדי החורבן הנורא.

אם ככה, אז מה הוא חשב כשהוא כבר היה בתיבה? התשובה היא: נח ובניו נכנסו לתיבה ל פ נ י שהתחיל המבול. ורגע לפני שהתחיל המבול הכל היה טוב. כולם היו מבסוטים, נרגילות, צחוקים, קטעים. חבבל על הזמן. אתה מפסיד. ובדיוק אז! בדיוק אז נח קורא לכל הצולי"ם האלו שמאמינים לדברי ה' ואומר להם: 'רבותי: יש פה תיבה! והקב"ה מבקש להיכנס לקפסולה. ה' הולך להביא מבול לעולם, וכולם הולכים למות'. מי מוכן לעזוב את הכל בצד, לשים בצד את כל החיים הטובים שנראים ככה כלפי חוץ ולהיכנס לתיבה?! נו, מי מוכן להיכנס לכזו תיבה?! רק הצולי"ם האלו, שהיו מוכנים לוותר על הכל, מוכנים להתנתק מהרשת של ההפקרות וחיי הרווחה, ובמקום זה להיכנס לאיזה תיבה צרה ומחניקה. והם בכל זאת נכנסו! כי הם האמינו בה' שאמר שאכן הולך להיות כאן מבול!

(צילום: shutterstock)

המחזה האחרון שנצרב בזיכרונם

רגע לפני שהם נכנסו לתיבה הם העיפו מבט אחרון על העולם. ומה הם ראו? הכל כשורה! עולם כמנהגו נוהג, עסקים כרגיל. אבל לא רק! הרבה יותר מזה. מובא בחז"ל שבשבוע שלפני המבול הקב"ה הטעים אותם בתענוגים מיוחדים מעין עולם הבא. כלומר: דווקא אז, בשבוע האחרון, העולם החומרני הגיע לשיא פסגת הנהנתנות והחומרניות שלו. כל אלו שהשחיתו דרכם על הארץ - הרי דווקא בשבוע האחרון שלפני המבול הם פשוט חגגו על הבר, נהנו מכל רגע, היה שם כיף חיים.

ו... ותחשוב שכל הצולי"ם האלו שנכנסו לתיבה, מה המחזה האחרון שהם ראו מול עיניהם רגע לפני שהם ננעלו בתוך התיבה? הם ראו את כל החחחברה חוגגים, נהנים עד לב השמים. גם כשהתחיל הגשם זה היה נראה פארק המים. (גם על זה כתוב בחז"ל שבהתחלה המים היו גשמי רצון אם יחזרו בהם) ו... וכעת לוותר על הכל ולהיכנס לתיבה המחניקה הזו?!

ומה אתה חושב, היה שם מסיבת עיתונאים בכניסה לתיבה. צילמו אותם, צחקו עליהם, ירדו עליהם, עשו מהם קירקס, נתנו להם דוחו"ת, שללו להם את הרישיון של התיבה, ושם ויפת הצולי"ם מתכווצים מעלבון, מושפלים מהזלזול, אבל בכל זאת נכנסים לתיבה בראש מורכן, נאחזים חזק חזק באמונה שאם ה' אמר להיכנס לתיבה אז גם אם זה מחניק (ואולי גם מדביק) ולא נוח, אבל כך צריך לעשות וכך נעשה.

וזהו. הדלת ננעלה מבפנים. ומכאן ואילך הם איבדו קשר עין עם העולם! אין קליטה. אין רשת. אין שום מידע מה קורה מבחוץ.

חם דווקא ניסה לשלוח הודעות או סלפי בצא'ט, אבל משום מה הוא לא קיבל משוב מחברי הקבוצה. הוא היה בטוח שהם מסננים אותו. ולך תדע איזה קטעים אני מפסיד. וככה במשך שנים עשר חודש נח ובניו לא יודעים כלום. אין להם שום קשר עם העולם החיצון. הם לא יודעים מה קרה ומה לא קרה. דבר אחד הם יודעים: שכאן, בתוך התיבה צפוף, מחניק, יש פה עבודה תובענית וקדחתנית נון סטופ. אין פה רגע אחד שאפשר לשבת רגל על רגל. ואילו מבחוץ חברים שלנו ממשיכים לכייף, לרקוד לפי הצלילים. זהו! זה המחזה האחרון שנצרב בזכרונם.

ואכן, במשך שנים עשר חודש יושבים להם הצולי"ם הבודדים בתוך קפסולה סגורה ומרגישים חנוקים. ואני רוצה רגע לעצור כאן ולשאול אותך בחור יקר: תנסה לדמיין מה עבר עליהם. הרי לך קל להיכנס לראש שלהם. גם אתה בתקופה האחרונה היית בקפסולה חודש או חודשיים. אז תנסה לחשוב מה עבר על נח ובניו במשך שנים עשר חודש שהם כלואים וצפופים בתוך קמפוס של שלוש מאות מטר מרובעים, עם בהמות וזבל, בו בזמן שמצידם הם בטוחים שמבחוץ יש שגרת חיים וכולם נהנים מהחיים.

הצחוק המתגלגל של חברים שלי נדם, נמחה, נצלל, נמחק.

ואז... יום אחד פותחים את התיבה. ומה מגלים? שאין כלום! לא נשאר כלום. כולם נמחו! הכל נמחק. אתה קולט איזה מהפכה בראש? עד הרגע הייתי בטוח שאני צו"ל, ופתאום אני מגלה שאני לא צו"ל, אלא אני הוא היחיד שנשארתי! הצחוק המתגלגל של חברים שלי נדם, נמחה, נצלל, נמחק.

הצו"ל הזה שחשב שהוא עשה טובה לרבש"ע ונשאר בשבילו בתוך תיבה חנוקה - מתברר שהיא היתה קרש ההצלה היחיד שממנו נבנה העולם.

לכאורה מה שאמרתי כעת לא נשמע הגיוני. מה, נח לא ידע שיש מבול? מה, הוא לא באמת קלט שהולך להיות מבול? הרי הקב"ה אמר לו בפירוש שיהיה מבול? והוא הרי בנה תיבה והוא נכנס בתוכה. אז מה, כל זה הוא עשה רק מהשפה ולחוץ? לא הגיוני? מה התשובה? הוא ידע. ברור שהוא ידע! אבל הוא ידע כמו שאנחנו יודעים.

סליחה. אני שואל אותך: האם יום אחד המשיח יגיע? האם יום אחד הקב"ה ימטיר על רשעים פחים, אש וגפרית? האם יום אחד יתברר שכל מי שהיה מנותק מהרשת - הוא צדיק והוא יקבל עולם הבא, ומי שהיה מחובר לרשת האינטרנט בלי חסימה יהיה אומלל? זה נכון או לא נכון? נכון. אתה מסכים או לא מסכים? מסכים. נכון. הכל נכון. אבל! אבל עדיין. כעת להם כיף ולי לא... נכון? נכון זו התחושה שלך? זאת אומרת: לא חסר לנו ידע. אנחנו יודעים הכל! אנחנו גם מאמינים בזה, ואנחנו חיים על פי זה, וגם משלמים על זה מחירים יקרים. אבל בכל זאת, תכל'ס, חבר שלי נהנה ברשת. הוא עושה מה שבא לו, ואני לא, וזה קשה לי.

אז אותו דבר בדיוק לגבי נח ובניו. ה' אמר שיהיה מבול והם האמינו. וגם בנו תיבה. וגם נכנסו לתיבה. והם עשו כל מה שה' אמר. אבל תכל'ס, בשטח, המציאות הנגלית מול העיניים היא תמיד חזקה יותר מהכל! וסוף סוף כעת אנחנו רואים שהם נהנים מהחיים ואנחנו לא. אז זה יותר חזק מהכל, וזה אוכל אותנו מבפנים. וזה היה ניסיון קשה מאוד בשבילם! והיא היא. העמידה בניסיון הזה הוא היה קרש ההצלה שבזכותו הם נמלטו ממי המבול.

את הנקודה הזו אנחנו צריכים לקלוט: לאחר מעשה, אחרי שכבר היה מבול, כשאתה כבר פותח את דלת התיבה ואתה רואה שאין ככככלום. כשאתה עומד מול הנתונים בשטח העגומים כ"כ... כעת כולם מבינים שעשית את עסקת חייך. דא עקא! שכל החכמה והתרגיל הוא לעמוד מול המציאות רגע לפני שהיא עומדת להתרחש. כשכעת עדיין לא רואים אותה בכלל בכלל. ולחיות אותה ולפעול על פיה רגע לפני שהיא מתגלית בפועל. זה א' ב' של נדל"ן.

וזה בדיוק הסיפור שלנו

מי זה איש עסקים מוצלח? זה אחד שיודע להשקיע בקרקעות הכי זולות והכי חסרות סיכוי. כי הוא מזהה את הסיכוי שלהם רגע לפני שכולם נזכרים - אבל מאוחר. הרגע שלפני שכולם קולטים זה כל הטקטיקה של עסקים. אם אותו איש עסקים היה קולט את זה רגע אחרי שהבועה התפוצצה וכולם קלטו את זה. אז הוא כבר לא היה איש עסקים. כל הקונץ וכל הקנייטש וכל הוורט זה לראות את המציאות כמות שהיא בשלב אחד לפני שהיא התגלתה. וזה בדיוק הסיפור שלנו. אנחנו יהודים מאמינים, והיות ואנחנו מאמינים, אז התורה הק' והנביאים מכינים אותנו שאוטוטו תתגלה מציאות חדשה שהיה ה' למלך על כל הארץ. ואז יתברר שרק מי שדבק בה' יבוא ויטול שכרו, ומי שלא עשה רצון ה' יהפכו פניו לירקון. אז מה אתה רוצה? אתה רוצה לראות את זה בעיניים? חבל. כשיגיע השלב שתראה את זה בעיניים זה כבר יהיה מאוחר. אתה כבר לא תוכל להשקיע במניה הזו. כי היא כבר המריאה. הפסדת את המטוס. איש נדל"ן שנזכר להשקיע ברגע שאחרי - הוא כבר לא איש נדל"ן. הוא הפסיד את הטיסה. השקעה שכבר כולם מכירים בה ורוצים להשקיע בה זה כבר לא השקעה משתלמת. זה כבר לא רוחי. והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ.

אתה רוצה שהקב"ה יפתח את השמים ויראה לכולם כמה החרדים הכי צודקים והכי מועילים, וכל מילה תורה שלך מצילה את כל העולם? אל תדאג. זה יגיע. אבל דווקא כשזה יגיע - אתה תפרוך ידיך בצער ותאמר: אוי. החמצתי הזדמנות! הגיעו ימים אשר אין לי בהם חפץ. זהו. כבר אי אפשר להשקיע יותר... המניה הזו כבר קפצה ואי אפשר יותר לרכוש אותה בזול. כן. מה אפשר לעשות. שכשהמניה הזו היתה זולה, אתה כל הזמן התבכיינת מתי היא תקפוץ. מתי היא תהיה שווה. ודווקא כשהיא תקפוץ ותמריא לשחקים - אתה פתאום תיזכר מאוחר לתפוס את הראש ולהגיד למה לא נזכרתי יומיים קודם.

על אותו משקל כאן: מצד אחד ועל כן נקווה לך ה' אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך. ותן כבוד ה' ליראיך תהלה ליראיך. אנחנו מתפללים על זה. רוצים שיגלה ה' כבוד מלכותו עלינו. אבל מצד שני בשניה שזה יקרה. אז זהו. אנחנו מחמיצים את ההזדמנות. הגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. אז מה עושים? לחכות שהמשיח לא יבא? אסור לנו. אנחנו כן רוצים שהוא יגיע. נו. אם ככה. אז אאאוף. למה הוא לא מגיע? זה לא! אתה אומר אוף?! תגיד תודה שה' נתן לך עוד צ'אנס לקפוץ על המניה הזה רגע לפני שהבועה מתפוצצת בקול רעש גדול.

חכה משיח. עדיין אריאל שלי ודוד שלי נשארו מחוץ לקפסולה, ואני לא מוותר עליהם!

אני רוצה שתבין: כתוב בחז"ל שכל בן תורה שלא יתבייש ביהדותו יהיו לו 2200 עבדים (שבת לב) זאת אומרת: הבן תורה הזה שכעת כולם יורדים עליו בתקשורת. הבן תורה הזה שהוא אשם בכל המחלות - המניה הזו עתידה ביום בהיר אחד לקפוץ לשחקים! נו. אז קדימה. שהמניה הזו תקפוץ כבר. למה מחכים? אתה שואל למה מחכים? מחכים לך. נותנים לך צ'אנס שגם אתה תיתן אימון במניה הזו ותקפוץ פנימה.

חכה משיח. עדיין אריאל שלי ודוד שלי נשארו מחוץ לקפסולה, ואני לא מוותר עליהם! תחכה עוד יום יומיים. אני רוצה שגם הם יכנסו לתיבה של הצולי"ם החרדים האלו, שגם הם יתפסו את עצמם לידיים ויתחילו להשקיע במניה הזו של עבודת ה' שנמצאת כעת בשיא שפל המדרגה, שישקיעו במניה רגע לפני שהיא ממריאה כמו חללית בקול רעש גדול.

אנחנו נמצאים כבר שנתיים-שלוש בתוך תקופה של בירור שלא היה בכל עשרות שנים האחרונות. אם תסתכל במבט מקיף על כל התהליכים שעברו עלינו, זה התחיל מכמה מערכות בחירות אחד אחרי השני. שהקב"ה פשוט קרא לכל יהודי חילוני והזמין אותו לקריאה ראשונה, שניה ושלישית. הקב"ה הצמיד כל יהודי באשר הוא והכריח אותו להצביע. להגדיר בדיוק לאן הוא שייך. האם הוא לגמרי נגד כבוד שמים, או לא בעד ולא נגד, או בעד בערך, או לגמרי בעד.

אחרי שהקב"ה סיים עם החילונים, המכרז התקדם לשלב הבא, וכעת אנחנו נמצאים בתקופת הקורונה ש... שזה שוב מערכת בחירות... אבל הרבה יותר עמוקה ופנימית. זה כבר לא בחירות כלליות של פוליטיקה, זה בחירה חופשית של כל אחד ואחד, והקב"ה פשוט קורא לנו לסדר.

אדוני היקר: תחליט איפה אתה? כל בת סמינר שעד לפני חצי שנה ידעה בדיוק באיזה משבצת - פתאום שום דבר לא ברור. הכל עומד על השולחן. וקדימה. לבחור. אין זמן! המשיח כבר כאן. מחכה לעוד יהודי שיזדרז להתנתק מהרשת הלא חסומה, לתת צ'אנס לעוד בחור ישיבה שעומד בימים אלו בפרשת דרכים ועדיין לא החליט היכן למקם את המעמד הרוחני שלו.

השורות האלו הם לא דמגוגיה. זה בסה"כ יהדות. א' ב' של יהדות. וממילא נכון שאנחנו משתוקקים שה' ייתן תקווה טובה לדורשיך ופתחון פה למייחלים לך. וזה יקרה. אבל כל יום שזה מתעכב - זה רק קרש מקפצה בשבילנו. זה עוד יום שאפשר לחטוף השקעות שכעת הם זולות ונמצאות בשפל, ואילו בעתיד הם ימריאו וכבר לא יהיה חפץ. זה יהיה מאוחר, ואף אחד כבר לא תהיה הזדמנות להשקיע בהם.

בחור יקר: "מהר אהוב כי בא מועד". כידוע: יש בזה שתי גרסאות. או מהר אהוֹב, שזה הולך על בורא עולם או מהר אהוּב, שזה הולך עלינו. אז אנא. מהר, אהובו של הקב"ה. תזדרז, נתפוס את עצמנו לידיים. נחבק חזק את התורה הקדושה ונשקיע במניה רגע לפני שהיא שאור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו אמן.

למה המשיח יושב ברומא? במה עלינו להתחזק? ומדוע לקרוא פיטום הקטורת? הרב ברוך רוזנבלום בקטע שאסור להחמיץ: