על אלימות משטרתית והפרת הנחיות: אסור לנו לעמוד מנגד

המציאות הישראלית מורכבת. מורכבת כל כך עד שקשה לנו לעיתים לנקוט עמדה ולהביע דעה. "עדיף לא לדבר, לתת לגל לחלוף", יש שאומרים נוכח המחלוקות הגוברות, ומוסיפים: "והמשכיל בעת ההיא ידום וישתוק". ואני שואלת: האמנם? האמנם עלינו לעמוד ולשתוק נוכח הסתה תקשורתית משומנת מלאת שנאה? ואולי הפוך? אולי נקיטת עמדה ברורה היא היא שתעזור, ולא שתיקה רופסת? אולי הבעת דעה שיש בה הגיון תעזור טוב יותר מהסטת מבט הצידה וצקצוק בלשון?

אני תושבת גבעת שאול. שכונה ירושלמית ותיקה, מלאת חסד, אהבת השם ואהבת אדם. שכונה פלורליסטית, אם יורשה לי לכנות אותה כך, בה שוכנים זה לצד זה ליטאים, ספרדים, דתיים לאומיים, ברסלבים, חסידי גור ורבים אחרים. מגוון כיפות, מגוון דעות. שכונה חרדית ברובה, אך לא רק. מלאה בתי כנסת, בתי תפילה, תלמודי תורה וישיבות. כמו שכונות חרדיות רבות, הפכנו במהירות לשכונה "אדומה" כבר ב"גל הראשון". לא בגלל אי שמירת הנחיות (שמירת ההנחיות בגבעת שאול היא מהקפדניות ביותר שראיתי בארץ). באותה תקופה, אחרי פורים, עסקנים חרדים שגרים בשכונה חזרו מחו"ל ונכנסו מיד לבידוד. משפחות שלמות נדבקו בקורונה ונסגרו בבתים. יחד עם זאת, כשכולם בשכונה שמרו על התקנות, בחרה התקשורת להתעלם מהשכונה שלנו, ולהראות מיעוט חרדי שלא שמר על ההנחיות באותה תקופה (בעיקר מחוסר ידע והסברה כושלת של משרד הבריאות). בעוד אצלנו הסתובבו (עד היום) כרוזים הקוראים בקול רם לשמירת ההנחיות והסתגרות בבתים, תמונות אחרות ניבטו אלי מהתקשורת. כותרות עם אצבע מאשימה נכתבו באדום שוב ושוב. מבט קצר החוצה מחלון ביתי חשף מציאות שונה בתכלית. צילמתי סרטון קצר ממרומי הקומה השלישית ברחוב הראשי של השכונה, סרטון שמראה את הרחובות הריקים, גינת המשחקים ריקה. כולם בבית, אף אחד לא יוצא. שיתפתי חברים, זה המעט שיכלתי לעשות. מובן שהיתה זו טיפה מן הים. הסרטון הקצרצר והלא ויראלי בעליל שלי טבע בים של סיקורים מפלצתיים על "חרדים מפיצי מחלות ומדבקים". ואלו, כמובן, היו המילים העדינות ביותר בהן השתמשו על מנת לתאר את המגזר שאני חלק ממנו. נדהמת נוכח המילים הפוגעניות וההתעלמות הבוטה מהמציאות, כתבתי עוד פוסט ועוד מאמר. עד שעייפתי.

באחת השבתות, בזמן עוצר בשכונה (כן, קראתם נכון, עוצר), כל בתי הכנסת היו סגורים, כולם. בית כנסת אחד של זרם ספציפי מאוד פתח. אולי 20 מתפללים, לא יותר. רבים מתושבי השכונה כעסו, אך לא היה הרבה מה לעשות. ניסו לדבר איתם, אך ללא הועיל. באותה שבת נכנסו לשכונה בסערה 6-7 ניידות משטרה ויס"מ, חנו לאורך הרחוב וכיתרו את בית הכנסת כאילו מדובר באחרוני הפושעים עלי אדמות. כאילו מדובר במחבלים. רימוני הלם (!) נזרקו, חלקם לרחוב הריק (למה בעצם?), ותחושת פחד עמדה באוויר.

נחזור למציאות הנוכחית.

כולנו יודעים: יש תקנות, והן אמורות לחול על כולם.

כולנו יודעים שיש מי שמפר אותן. ברחובות ירושלים וברחובות תל אביב כאחד. הבעיה, שמתחילה בהפרת ההנחיות, ממשיכה וגדלה בסיקור חדשותי אלים, נוטף ארס. הבעיה הופכת למפלצת בלתי ניתנת לשליטה, עם היחס המשפיל שמקבלים מפרי ההנחיות. אך הרשו לי לשאול אתכם, ואנא היו כנים: האם כל מפרי ההנחיות מקבלים סיקור דומה? האם כל מפרי ההנחיות מקבלים יחס דומה?

אלימות משטרתית היא פסולה מעיקרה. כלפי כל מגזר. כלפי כל אדם.

אמת, לא יתכן שיהודי יקרא ליהודי אחר נאצי. זה נורא. זה אכזרי וזה לא נתפס. אך האם יש כאן ייצוג למגזר שלם?

ועכשיו, בואו נסתכל למציאות בעיניים. בלי להתייפייף, בלי להיות "פוליטיקלי קורקט": שנאת חרדים היא מושג. היא לא קשורה לעשיה או אי עשיה כזו או אחרת. הקורונה באה והעצימה את המושג לממדי אסון. שורשי השנאה נעוצים עמוק בשנאת השונה, בהסתה תקשורתית משומנת היטב (שלא ניכנס עכשיו למניעים שלה), לצורך במציאת "אשם" ו"שעיר לעזאזל". כמה נוח להתעמר במיעוט. כמה נוח להגיד: "הם שחורים, הם שונים, הם שונאים את המדינה, הם קוראים לשוטרים 'נאצים'" (גם אם לא כולם, ובעצם רובם לא עושים זאת). יחד עם זאת, ברור לכל בר דעת, שאין צד אחד שכולו טהור וצודק. אם כך, מדוע צד אחד מטופל (יחסית) בעדינות, בעוד הצד השני מוכה, נחבל ומדמם?

לאף אחד אסור לסבול מאלימות משטרתית. נקודה.

(צילום אילוסטרציה: יונתן סינדל / פלאש 90)

למפרי ההנחיות בבלפור, לאלו בחוף הים בתל אביב, ולמפרי ההנחיות בירושלים או בבני ברק. כולנו עם אחד. אולי נעצור רגע ונחשוב: מדוע מסיתים אותנו זה נגד זה? מדוע מחפשים שעיר לעזאזל בכל פעם? מדוע משסים אותנו אחד בשני בעזרת כותרות מדממות? האם לא הגיע הזמן לפעול בצורה אחרת? כל כך הרבה רבנים יצאו בקריאה נרגשת לשמירת ההנחיות. מדוע לא מפרסמים את דבריהם? האם כל אחד יכול להסתכל פנימה אל תוך עצמו, ולהגיד: אני צורך חדשות נקיות משנאה? אולי בפעם הבאה שחבר יפרסם מאמר מכפיש שמתודלק בזעם תקשורתי, נענה לו: "אני אוהב את כל עם ישראל, ולא יתכן שתכתוב מילים כאלו על יהודי אחר, על אדם אחר?". זה דורש אומץ, זה דורש עמידה על עקרונות. אפשר בהחלט למחות נגד מפרי הנחיות, אפשר להביע דעה, אך אפשר גם לדרוש שינוי עמוק יותר, מדויק יותר, מעצמנו, כמובן. האם באמת ייתכן שבמדינת ישראל 2020 אלו הכותרות והמראות שאני רוצה לראות בתקשורת? אולי הגיע הזמן להגיד בפה מלא: אני מוחה נגד מפרי ההנחיות, ואני מוחה גם נגד אלימות משטרתית ושנאה? אני מוחה נגד שיח בוטה ואלים שמשתמש במילים כמו: "מפיצי מחלות". מילים שמעוררות בנו קונוטציות שליליות וכואבות. עד כמה נהיה אמיצים לעשות זאת?