מיליונים של יהודים לומדים תורה בזכותו – איך יתכן שקברו ריק ממתפללים?!

הסיפור שלי החל לפני כמעט שנה, ותיכף תבינו איך אני יודעת מתי ימלאו לו שנה בדיוק.

בשנה שעברה, בתאריך ב' במרחשון תש"פ, נפטר סבי, אביו של אבי.

במהלך ימי השבעה, כשהגענו בעלי ואני לנחם, פנה לבעלי אחד מהדודים – אחיו הגדול של אבי, ראובן שמו, וביקש ממנו לעשות עבורו טובה גדולה: ללכת לציון קברו של המהר"ם רבי מאיר שפירא מלובלין, על מנת להתפלל ולבקש בעבורו.

בעלי לא הבין מה הדחיפות והתחינה, מדוע דווקא עכשיו? ומה העניין החשוב לו באמצע השבעה?

הדוד הסביר לבעלי שבעוד יומיים, ז' במרחשון, זהו יום פטירתו של רבי מאיר שפירא, יום ההילולא, וחשוב לו מאוד להגיע לשם, או למנות שליח עבורו. ואמר לו: דע לך, במשך 15 שנה אני נוהג לפקוד את קברו של רבי מאיר שפירא, ותמיד אני מבקש איזושהי בקשה על קברו, ונענה. לא היתה פעם אחת שבה ביקשתי ממנו שיפעל עבורי - ולא נעניתי, ואם לא הייתי עכשיו בשבעה - הייתי ודאי הולך בעצמי...

ואז הוסיף הדוד לבעלי: אם יש לך כרבע שעה, אספר לך בקצרה כמה ישועות...

נו... עכשיו זה כבר נשמע מעניין יותר, וכחלק ממצות ניחום אבלים, ישב בעלי והאזין לסיפוריו המדהימים של דוד ראובן (כתוב במילותיו ממש, כלי ראשון).

"ביום קיצי לוהט בשנת תשס"ג, כשעליתי להר המנוחות, צדה עיני שלט גדול המורה על מקום מנוחתו של הגאון הצדיק זצ"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"ואז עלה בדעתי רעיון: בעזרת השם אני עומד להדפיס בשנה זו מהדורה גדולה של ספר קודש על מסכת חולין, לרגל לימוד מסכת חולין ע"י רבבות עמך בית ישראל בסדר לימוד הדף היומי. יש לי רעיון טוב לפרסום מצוין בין לומדי הדף היומי: אברר מתי יום היארצייט של הרב זצ"ל, ומן הסתם רבים עולים להשתטח על קברו ביום קדוש זה. אגיע להילולא אשר על קברו ביום ההוא, ואעבור בין העולים, שמן הסתם רובם יהיו לומדי הדף היומי, אשר חייבים לו טובה מרובה, אחלק דפי פרסום על ספרי ושיעורי, וכך אגיע לקהל קונים פוטנציאלי אדיר.

"ביררתי ומצאתי שיום פטירתו הבא יחול ביום ז' במרחשון תשס"ד, ואכן, ביום זה הגעתי להר המנוחות עם דפים בידי, והלכתי בעקבות השלט עד שהגעתי לציון הקדוש. תדהמה הכתה בי למצוא את המקום ריק ושומם לגמרי! כל הספרים והחפצים שהיו באוהל היו מלאים אבק וקורי עכביש, ולא ראיתי נפש חיה בכל האזור.

"התחלתי לומר את התהילים לפי אחת החוברות שהתגוללה במקום, ואז הגיע יהודי מבוגר, נשוא פנים. הוא הסתכל פנימה, ראה את המצב, ואז פרץ בבכי!

"לאחר שנרגע מעט הציג את עצמו: שמו הרב דוד הלחמי, משיירי תלמידי רבי מאיר מישיבת חכמי לובלין, ואף הוא היה בטוח שימצא את המקום הומה מבקרים.

"הוא בכה ואמר: היכן כל לומדי הדף היומי? כולם שכחו את ראש הישיבה...

"ואז ראינו שלאחת החלקות הסמוכות מגיעה קבוצה של בחורים שהשלימו מנין למשפחה מחו"ל, שהגיעה ליארצייט של אחד מיקיריה. הרב הלחמי שלח אותי לבקש מהם שיגיעו לאוהל המהר"ם, להשלים מניין לאמירת קדיש, ורק לאחר תחנונים ארוכים ניאותו לבוא לרגע, וענו לקדיש שאמר הרב הלחמי בהתרגשות. לאחר שסידרנו מעט את המקום, סיכמנו להיפגש בשנה הבאה באותו המקום ובאותה השעה. לפני שיצאתי מהאוהל התפללתי וביקשתי מהצדיק שימליץ טוב עלי, שהפצת הספרים ואמירת שיעורי ההדגמה יצליחו.

"ואכן, תפילת הצדיק נשאה פירות מבורכים, והפצת הספר והשיעורים נחלה הצלחה כבירה. בז' במרחשון תשס"ה הגעתי שוב לאוהל הקדוש, להודות לה' ולצדיק, ולבקש על השנה הבעל"ט, בה עמדתי להדפיס ספר חדש על מסכת תמיד, לתועלת לומדי מסכת זו בסדר הדף היומי, והגעתי למקום כשבאמתחתי דפי פרסום לספר החדש.

"שוב נדהמתי לגלות שכל סביבת האוהל היתה ריקה ושוממת, ורק הרב דוד הלחמי המתין בחוץ. אך אי אפשר היה להיכנס, האוהל היה כולו מלא עשן. מישהו השאיר כמה נרונים ונרות נשמה דולקים במקום המיועד לכך, והם נמסו, והשלהבת נתפסה בשמן המומס ונתחברה למדורה גדולה אשר הדיפה פיח ועשן בכל האוהל ומחוצה לו. עמדנו בחוץ והתפללנו, וכמדומני שבאותה שנה לא הצלחנו להשיג מנין לקדיש. שוב ביקשתי מנשמת הצדיק להמליץ טוב בעדי לשנה הבעל"ט, ואמרתי שבשנה הבאה נבוא שוב, אך הפעם נשתדל לפרסם ולעשות משהו להצלת המצב.

"התחלתי לברר ולנסות לדחוף דברים, ואז גיליתי להפתעתי כל מיני התנגדויות שהצלחתי בכל כוחי להתעלם מהן. בסוף הקיץ של אותה שנה פניתי לידידי מזכה הרבים, הגרח"ד קובלסקי שליט"א, וביקשתי ממנו שיפרסם בגיליון "מאורות הדף היומי" בשבוע הראשון של מרחשון, הנצחה לרבי יהודה מאיר ב"ר יעקב שמשון שפירא זצ"ל, מייסד הדף היומי, ואין צורך לכתוב מקום הציון, רק את יום הפטירה ותו לא, וה' יעזור שמזה הציבור יתעורר. הוא נענה לבקשתי, ופרסם ללא תשלום הנצחה בעמוד הראשון שבו בדרך כלל מנציחים נדיבים ידועים את שמות יקיריהם.

"ביום ז' במרחשון תשס"ו, כשהגעתי למקום בבוקר, גיליתי עשרות אנשים מקיפים את המקום, ולא היה שום קושי לאסוף מנין. כמדומני שהרב הלחמי אמר הפעם קדיש. האנשים גילו את ההזנחה ואת הפיח השחור על כל הקירות, התחילו לדבר ולאסוף כסף, וסיכמו על ניקוי וריענון האוהל. בהשתטחי על הקבר הודיתי על ההצלחה של שנה שעברה, וביקשתי בקשה חדשה לשנה הבעל"ט.

"מאז הייתי ממשיך לבוא בכל שנה, להודות על הישועה של אותה שנה, שהתרחשה באופן נסי כמעט, ולבקש ישועה חדשה לשנה הבעל"ט. בכל שנה גיליתי שנוספו עוד מעט אנשים. היו שנים שהעלייה נעשתה המונית: אורגנה הסעה והוקם אוהל בד, עם כיבוד וברכות לעילוי נשמתו. אבל לא בכל שנה היה המצב באמת כך.

"בכל שנה הייתי מבקש דבר חדש, ורואה ממש ישועות למעלה מגדר הטבע המצוי.

"אספר רק דוגמא אחת: הייתי חייב סכום של כ-50,000 ₪ לאחד מנדיבי העם שהלווה לי, אך מחמת הוצאות נישואי אחד מצאצאי באותה עונה, לא ראיתי כל דרך שבה אצליח לפרוע את החוב. ביום ז' מרחשון תשע"ו התפללתי בקבר הצדיק, וביקשתי מנשמתו שימליץ טוב בעדי שאצליח להחזיר את החוב. לאחר יציאתי מהר המנוחות התקשרתי למזכיר של הנדיב וביקשתי שידבר עמו על פריסת הפירעון לתקופה ארוכה. כעבור דקות ספורות המזכיר מתקשר אלי ואומר: דיברתי עם הבוס, והוא אמר לי שהשנה הוא כתב פרוזבול עבור כל חובותיו, אך כתוב בספר בן איש חי שלשם קיום המצווה כדאי שגם העושה פרוזבול ישאיר לעצמו הלוואה אחת שישמט, והבוס החליט לצאת ידי חובת שמיטת כספים בהלוואה שלי, והוא משמט אותה, ואני פטור לנפשי...

"כך ראיתי בעיני שיש סגולה ומעלה מיוחדת בתפילה על ציונו של רבי מאיר שפירא זצ"ל, שהיה ממנהיגי הדור שלפני החורבן הנורא, וממקימי ומעמידי לימוד התורה בדורות שלאחריה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו".

דוד ראובן גמר את סיפורו, והוסיף לומר לבעלי: "אבל כדי שלא תאמר שרק אני מחליט שהקב"ה עושה לי ישועות בזכות הרב מלובלין, אספר לך סיפור נוסף - שלא קרה לי - אבל שמעתיו ממקור ראשון.

"במסגרת פעילותי התורנית, הגעתי פעם למדינת פנמה השוכנת הרחק במרכז אמריקה, ונפעמתי לגלות בקהילה הקטנה, הרחוקה ממרכזי עולם התורה, שני שיעורי דף היומי פעילים ושוקקים תמידים כסדרם. שם סיפר לי תושב הקהילה, מר עזרא, את סיפורו האישי, כיצד הגיע ללמוד דף גמרא מידי יום. עזרא היה אלמן מטופל בילדים, וחיפש רבות לשאת בת זוג כלבבו, שתוכל לגדלם. והנה הוצע לו להתחתן עם שרה, אשת חיל שאף היא גידלה לבדה ילדים משלה. לאחר שנפגשו כמה וכמה פעמים, מצאו חן זה בעיני זה, מלבד פרט אחד: שרה היתה ברמה דתית גבוהה בהרבה מרמתו של עזרא, שמעולם לא למד בישיבה.

"הגיע עמה עזרא להסכם כזה: נתחתן, ואת תוכלי לגדל את הילדים ולחנכם בחינוך תורני כרצונך, אבל אני לא רוצה לשנות את אורח חיי, טוב לי במצבי העכשווי, די לי בכך שאני מתפלל שלש תפילות במניין ושומע את דרשת הרב בשבת בביהכ"נ, ואינני מעוניין להוסיף על כך. ועליך להבטיחני שלעולם לא תבקשי ממני מאומה בעניין זה. לאחר שהתייעצה שרה עם הרב, הסכימה לתנאי זה.

"וכך התנהלו חייהם על מי מנוחות. שרה שלחה את הילדים לחינוך תורני, והקפידה לנהל את הבית בדקדוק המצוות קלה כבחמורה, בעוד עזרא עובד לפרנס את המשפחה המורחבת, ושומר מצוות כדרכו מילדותו. בלא שינוי.

"והנה, יום אחד פונה שרה לבעלה ומבקשת: עזרא, רצוני שתלך בבקשה לשיעור תורה. עזרא קפץ: מה?! הרי סיכמנו שלא תבקשי ממני! ענתה לו שרה: נכון, סיכמנו שלא אבקשך לשנות את אורח חייך. אבל גם סיכמנו שתיתן לי לשלוח את הילדים לחינוך התורני. בננו הגדול לומד עכשיו גמרא. נכון שאנחנו משלמים לאברך מהקהילה שילמד עמו שלש פעמים בשבוע, אבל בשבת הוא רוצה ללמוד עם אביו! לבתנו הגדולה יש ביום שני מבחן גדול בדינים, אני לומדת איתה כל ערב, אבל יש לנו שאלות רבות, ולא נעים לי להתקשר לרב ולהטרידו. הייתי רוצה לשאול את בעלי, שיפסוק לי כיצד לנהוג. נכון שסיכמנו שלא אלחץ עליך, אבל גם סיכמנו שהילדים יתחנכו בחינוך תורני, ולשם כך אי אפשר שאביהם יהיה עם הארץ!

"אמר עזרא: אני מצטער מאד, אני עסוק מאד בעבודתי שבעיר המסחר הרחוקה, ואני חוזר עייף בערב והולך לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית, וליותר מזה אין לי כוח וזמן. אבקשך לא להטריד אותי יותר בעניין זה. שרה חשקה שפתיה, ולא דברה עמו עוד בנושא זה.

"כעבור כמה זמן, כשהגיע יום הזיכרון של אחד מהוריה, נסעה שרה לבדה לארץ ישראל, לפקוד את קברו שבהר המנוחות. כאשר ירדה במורד ההר לכיוון הקבר, ראתה לפתע שלט האומר 'לציון רבי מאיר שפירא זצ"ל ראש ישיבת חכמי לובלין, מייסד הדף היומי'. אמרה לעצמה 'אלך גם לשם'. הלכה בעקבות השלט, וראתה בית לבן קטן, ובתוכו ניצב קברו של הרב זצ"ל. הציון היה ריק מאדם. היא נכנסה אליו וקראה מספר פרקי תהילים, ואח"כ השתטחה על הקבר ואמרה: רבי מאיר! כבודו שזיכה רבבות יהודים בקביעת עיתים ללימוד התורה, אנא עמוד בתפילה לפני הקב"ה, והשתדל למען בעלי, שיפתח לבו וירצה ללכת להשתתף בשיעור תורה!

"כאשר חזרה לפנמה, הגיע עזרא לקחתה משדה התעופה. בדרך אמר לה: יש לי הפתעה בשבילך, שמעי דבר מעניין שקרה בזמן העדרך!

"כיון שנשארתי לבד עם הילדים, ביום השני לנסיעתך לא הספקתי להגיע להתפלל במניין של 6:30, כי התעכבתי בטיפול בילדים הקטנים, לעזור להם לצאת בזמן ללימודים, לכן התפללתי במניין של 7:30. כשהסתיימה התפילה, מיהרתי לצאת כדי להספיק להגיע לעבודה בזמן. והנה, להפתעתי, אני פוגש את ידידי ניסים, הרגיל לשבת לידי בכל יום במניין של 6:30. שאלתיו: מה קרה שאיחרת היום, האם גם אשתך השאירה אותך לבד עם הילדים? ענה לי: לא, אני תמיד מתפלל במניין שלנו, המוקדם, אבל אחרי התפילה אני נשאר לשעה כדי להשתתף בשיעור יומי, ורק אחריו אני נוסע לעבודה. אולי תבוא מחר ותראה את השיעור המיוחד הזה, הוא נפלא ומרתק. בספרדית רהוטה אנו לומדים בשעה אחת בכל יום דף אחד מהתלמוד הבבלי, בכל כמה חודשים יש לנו מסיבת סיום מסכת, ובמשך כשבע שנים אנו מסיימים את כל הש"ס. כדאי לך לבוא לראות את הפלא הזה, כיצד בשעה אחת ביום אפשר להפוך להיות תלמיד חכם.

"הדבר עניין אותי, ולמחרת השכמתי והזדרזתי להעיר את הילדים, ולצאת להתפלל במניין של 6:30, ולאחריו נכנסתי לשיעור עם חברי. נדהמתי לראות את המשתתפים, חלקם חברים צעירים מהקהילה, שלא הססו להתווכח עם האברך המלומד שמסר את השיעור, והוא, בסבלנות נדירה, ענה לכל שאלותיהם בבקיאות ובבהירות. לא הרגשתי איך השעה המרתקת והמתוקה הזו חלפה לה. מיד אחרי השיעור נכנסתי לרכב, והגעתי לעבודה כמעט באותה שעה שאני מגיע בכל יום. החלטתי להמשיך להשתתף בשיעור זה מדי יום, ואמרתי לעצמי: זה שיעור מתאים בדיוק לבקשתה של שרה, בזמן קצר אוכל לקבל ידיעות מפליגות, כדי שאוכל קצת ללמוד עם הילדים.

"שרה הרימה ראשה לשמים ואמרה: תודה לך רבי מאיר, שעלית לפני כיסא הכבוד ובקשת על בעלי שיחיה לאריכות ימים ושנים טובות ונעימות.

"בערב, כשנכנסתי לשיעור הדף היומי שמתקיים בבית הכנסת השני, פגשתי גם שם את עזרא. אמרתי לו: חשבתי שאתה משתתף בשיעור בבוקר?! נכון, ענה לי כשחיוך על פניו, אבל למה לא ליהנות עוד פעם ביום?".

כאן עצר הדוד מסיפוריו, ופנה לבעלי: "עכשיו אתה מבין למה חשוב לי כ"כ שלא להפסיק את המנהג החשוב, לפקוד את קברו של רבי מאיר?".

בעלי הבטיח לו נאמנה שימלא את שליחותו, והדוד הסביר לבעלי מה הוא רוצה להזכיר שם, על מה הוא רוצה להודות על העבר, ואיזו בקשה הוא מבקש לעתיד.

בדרך חזור מבית האבלים לביתנו, סיפר לי בעלי את סיפוריו המדהימים של דוד ראובן, ובעיקר את המסר והסגוליות העמוקה הנובעת מהם, וכן את בקשתו של הדוד שהשנה יבוא בעלי להיות השליח שלו.

ואני אמרתי מיד: אני באה איתך.

מדוע החלטתי לבוא איתו? זו כבר לא שאלה, זה דבר ידוע שנשים "מתלהבות" מכל סגולה או עת רצון לתפילה. נשים, ככה הן, רוחניות יותר...

התכנון היה שבערב הבא, ליל ז' במרחשון, ניסע יחד להר המנוחות. בדרך התכנסנו כל אחד בשתיקה. כל אחד מאיתנו חשב על איזו בקשה הוא יכול להעתיר בציונו הקדוש של הרב מלובלין. הבעיה הגדולה היא, כמובן, איזו בקשה עדיפה והכי הכרחית, שעדיפה על פני כל השאיפות והרצונות של כל אחד....

למחרת, בשעת אחה"צ, בעודי חוזרת מקניות, פגשתי ברחוב את ברכה. ברכה היא ידידה קרובה שלי, וגם גרה בשכנותי. מיד כשראיתי אותה מרחוק - חשתי שמשהו לא בסדר אצלה. היא הלכה באיטיות לא אופיינית לגילה הצעיר, והיתה נראית מוטרדת ועייפה.

לא הייתי צריכה לשאול אותה מה נשמע ומה חדש אצלה, היא מעצמה פתחה ואמרה שלמרבה הצער, המחלה שהיתה חולה בה כבר כמה פעמים, חזרה שוב ביתר שאת, וביקשה ממני להעתיר בעבורה, לרפואתה.

אני, כמובן, איחלתי לה איחולי בריאות מקרב הלב, ואף תכננתי לחלק את פרקי התהלים בין המכרות והשכנות, על מנת שהתפילות תהיינה רבות יותר.

חזרתי לביתי בהרגשה עצובה: שוב חזרה אצלה המחלה. שוב סבל וייסורים. שוב המשפחה שלה עומדת להיטלטל ולהיכנס למערבולת דאגה ופחד. לברכה יש עשרה ילדים. אסור לבית שלה להתפרק. היא חייבת להיות בריאה ולתפקד כאמא ביד רמה. הילדים שלה זקוקים לה.

באותו יום, ולייתר דיוק: מאותו יום, כל שטיפת כלים שלי, כל קיפול כביסה, וכל דקה פנויה, ניצלתי למלמול תפילה לה' שיירפא את ברכה, שיאריך ימיה ושנותיה, שתבריא ותחלים במהרה.

בערב הגיע בעלי הביתה, והזכיר לי את נסיעתנו להר המנוחות, לקברו של המהר"ם שפירא מלובלין.

הגענו אל הציון בערב ההילולא, ז' במרחשון. הופתעתי לראות שהקבר ריק. חוברות רבות היו מונחות שם על ספסל, ובהן סדר אמירת פרקי תהילים ביום הילולא, וכן את שמו המלא של הרב: רבי יהודה מאיר בן רבי יעקב שמשון שפירא, לע"נ.

התחלתי באמירת פרקי תהילים ברגש, בעודי מתכננת להוסיף בקשה פרטית מהקב"ה שיעשה בזכות הצדיק הטמון כאן, בהבטחה לבוא גם בשנה הבאה ולבשר על מילוי הבקשה.

פתאום חשתי התפרקות עצומה. פניה של ברכה חברתי עמדו מול עיני, וחשבתי בלבי: איך אוכל לשמוח בחלקי - בעוד ברכה ומשפחתה סובלים כל-כך? בהחלטה של רגע החלטתי לבקש עבור בריאותה של ברכה, ולא בעבור בקשה אישית שלי, אותה תכננתי להזכיר.

בבת אחת פרצתי בבכי נורא, אני לא זוכרת בחיי שעה של תפילה מעומק הלב ברמה כזו, היתה לי התעוררות עצומה, בכי נוראי, ותפילה ממש ממעמקי הלב. זעקתי לקב"ה שירחם על ברכה, שירפא אותה, שישלח לה מזור ורפואה שלמה, שיאריך ימיה ושנותיה, שירחם על בעלה התלמיד-חכם ועל ילדיה הצדיקים, הגדולים עם הקטנים. תפילתי היתה כאילו "מתו מונח לפניו". הרגשתי שאני לא עוזבת את הקבר הזה עד שארגיש באמת שהקב"ה שמע את תפילתי, בזכות הצדיק רבי מאיר מלובלין. היתה לי הרגשה שבאמת יש עניין מיוחד במה שאני עושה: מין צירוף כזה של הצער מפטירתו של סבי, והדאגה לחברתי ברכה, והוויתור. כן, מעל הכל: הוויתור שוויתרתי שלא לבקש בעבור עצמי, אלא עבור זולתי. הוספתי לקב"ה בקשה שייענה לתפילתי בזכות שוויתרתי על משאלה ובקשה חשובה של עצמי - כדי להתפלל עליה.

בעלי כמובן סימן לי שהגיע הזמן לצאת, אבל אני לא יכולתי לזוז משם.

פתאום ראיתי שם דף מודפס, תלוי על הקיר, שכתוב בו כי לרבי מאיר ולרעייתו הצדקנית לא היו ילדים מעולם, ולכן יש באמת סגולה גדולה ועניין חשוב להתפלל על קברו, מאחר שאין להם צאצאים. באותו דף היה מצוין גם יום פטירתה של אשתו, (שטמונה אמנם בלובלין, ולא בארץ) כדי שיוכלו להדליק לכל הפחות נר לעילוי נשמתה, שהרי ודאי היתה ידו הימנית של בעלה במפעל חייו הגדול.

במשך כל הזמן הארוך שהיינו בציון, הצטרפו אולי 3-4 אנשים, ועוד 2 נשים, לא יותר. המקום כלל לא היה נראה כמו מקומות קדושים של רבנים אחרים ביום פטירתם, וזה היה מפליא מאוד בעיני.

יצאנו מהר המנוחות בשתיקה. בדרכנו חזרה אומר לי בעלי: החלטתי לבסוף לבקש על שלמה.

מה? אני שואלת, בסוף לא ביקשת על מה שרצית ותיכננת?

בדיוק כך. החלטתי ברגע האחרון שהמקרה של שלמה מטריד אותי מאוד, ואני באמת רוצה שייצא מצרתו, אז פשוט ביקשתי בשבילו.

נו... אז תנחש בעצמך שגם אני בסוף לא ביקשתי את הבקשה שלי, אני אומרת לו... גם אני ביקשתי רפואה שלמה עבור ברכה...

חייכנו ביחד, והתרגשנו מאוד להבין ולדעת ששנינו, בתמימות דעים, בחרנו לתת ולהעתיר את זכות התפילה המיוחדת הזו לזולתנו, ולא לעצמנו.

אני חייבת להוסיף ששנת תש"פ היתה שנה של אירועי סיום הש"ס במסגרת הדף היומי בכל העולם, וכידוע, מחולל רעיון הדף היומי היה רבי מאיר שפירא מלובלין.

אני, בתור אישה, לא השתתפתי בשום אירוע של סיום הש"ס, אבל ראיתי תיעודים ומצגות מכל מיני מקומות ברחבי העולם, ולא יכולתי שלא לדמוע ולתמוה מהעניין: הרב מאיר שפירא, שבזכותו כל כך הרבה מיליונים של אנשים לומדים גמרא מידי יום, לא היו לו ילדים וצאצאים, וביום ההילולא שלו - פוקדים את קברו כל-כך מעט אנשים! איך זה ייתכן? "מגיע לו" שיפקדו את קברו, לפחות בתור הכרת טובה, שבזכותו התורה התרבתה כל-כך בעולם!

טוב, אז עכשיו אתם ודאי כבר מבינים מדוע אני מספרת את הסיפור, או יותר נכון - הסיפורים האלו.

ראשית, לא תאמינו למה שאכתוב כאן, אבל מלבד זאת שברכה שכנתי מתאוששת ומבריאה, גם אותה בקשה אישית שרציתי לבקש עליה - התגשמה במלואה!

וכך גם במה שביקש בעלי: אותו שלמה שעליו ביקש - יצא מצרתו מאפילה לאורה, וגם את הבקשה האישית של בעלי, עליה ויתר ולא ביקש – זכה וקיבל מהבורא.

אבל לא בשביל זה אני מספרת כל זאת: אני חייבת לעורר את העניין הגדול והנפלא הזה, בליל או ביום ז' במרחשון, לבוא לקברו של המהר"ם רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין, בן הרב יעקב שמשון זצ"ל, לבקש בקשה אחת, ולהבטיח לבוא שוב בשנה הבאה על מנת להודות על התגשמותה.

ואם ישנם כאלו שגרים רחוק, והטירחה הזו של נסיעה לירושלים לא מצדיקה את זה - הדליקו לכל הפחות נר לעילוי נשמתו. כל כך הרבה זכויות נזקפות לו, ואם צאצאים אין לו - לפחות תלמידים ומוקירים שיהיו לו.

כעת, בסיום חודש תשרי, מתקרב התאריך ז' במרחשון, ולוואי שתצא תועלת מפרסום זה.