סיון רהב מאיר: הרגעים היפים שייכנסו ל"מוזיאון הקורונה"

הרב פרופ' יונתן זקס הודיע כי חלה בסרטן וכי יקדיש את הזמן הקרוב לטיפול במחלה. הדברים הבאים, מתוך ספרו על פרשות השבוע, מוקדשים לרפואתו, לרפואת הרב יעקב צבי בן ליבה.

"שני הסיפורים הראשונים בספר בראשית אינם סתם סיפורים. הסיפורים שהתורה מציבה בפתח תולדות האנושות מתעדים כישלון בתחום האחריות. אדם וחווה חטאו, וטענו שזו לא אשמתם. אדם האשים את חווה, והיא האשימה את הנחש. שניהם התכחשו לאחריות האישית שלהם, ובעצם אמרו 'זה לא אני'. הסיפור השני הוא הרצח הראשון, קין רצח את הבל והתכחש לאחריות המוסרית שלו. הוא שאל: למה טובת הזולת בכלל נוגעת לי?

שני החטאים האלה מזכירים לנו: היהדות היא קריאתו של אלוקים לאחריות אנושית. הוא נתן לנו חירות, ועמה מגיעה האחריות. הוא קורא לנו להיות שותפים שלו בבריאה. הוא מלמד אותנו מה עלינו לעשות, אבל לא עושה זאת במקומנו. הוא לא פועל במקומנו, אלא באמצעותנו.

השאלה הגדולה היא בקולו של מי נשמע: בקולו של החשק, כפי שעשו אדם וחווה? בקולו של הכעס, כפי שעשה קין? או בקול אלוקים, שקורא לנו לפעול ולעשות את העולם הזה צודק ויפה יותר? החיים שאנו בוחרים לחיות הם התשובה שאנו נותנים לשאלה הזו".

חייבים לבנות תיבה

מה עושים כשמבול משתולל מסביב? כשנראה לפעמים שהעולם כולו השתגע? כמו בפרשת השבוע, פרשת נח – לפעמים צריך להיכנס אל התיבה. מתכנסים פנימה, מתמקדים במשפחה ובקרובים, שומרים על הערכים הבסיסיים שלנו, לא מתבלבלים מכל מה שקורה בחוץ.

הספר "נתיבות שלום" מציע לנו לחפש את תיבת נח הפרטית שלנו. בעת משבר, עלינו למצוא את הנקודות הטובות והחיוביות שגנוזות בתוכנו, ולהעצים אותן. וכך נכתב שם:"אפילו במצבים שבהם משתולל מסביב מבול והכול נראה רע, ישנה תיבת נח שמצילה. כאשר האדם מרגיש שפל וירוד, העצה היא – 'עשה לך תיבה'. לכל אחד יש ניצוץ אלוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות, וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש עניין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא תיבת נח שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר. ובדורנו יש שלוש תיבות נח: התורה, השבת והאחדות. אלה כוחות חזקים של טוב, שאיתם אפשר לגבור על הרע הסובב.

"פרשת נח לא שייכת רק לאותו הדור. היא לימוד עד סוף כל הדורות, שבכל מצב שבו נמצאים – יש לאן לברוח, וגם במצב הגרוע ביותר, אפשר לדבוק בטוב".

אז מה התיבה שלכם?

אפשר גם ככה

יש גם רגעים כאלה בישראל בימינו. כך כותבת תמר וייזר מתל אביב:"בשבת הגיעו שוטרים לבית הכנסת שלנו. כמו בכל השבתות האחרונות, התפללנו ברחבה שמחוץ לבית הכנסת, מתגעגעים לטעמה של שבת לפני שהעולם השתגע. האמת היא שהתלבטתי אם לבוא לתפילה, ואז חשבתי שזו 'שבת בראשית' וראוי שאשמע את הפסוקים היפים האלה על בריאת העולם. התלבשתי, ארגנתי את הילדים ובאתי לעזרת הנשים המאולתרת.

ברחבה היו יותר אנשים מכרגיל. שבת בר מצווה של נער חילוני, וכל משפחתו המרוגשת עמדה שם איתנו. ואז הגיעו שוטר ושוטרת. לזכותם יאמר שהם הגיעו בשקט יחסי, וראיתי שבתנועה עדינה הם מנמיכים את מכשיר הקשר שהיה להם על החגורה. מבוכה הייתה בקהל. אמנם כולם עם מסכות ודי מרוחקים אחד מהשני אבל בכל זאת, מבוכה. הם ביקשו לדעת כמה זמן עוד תימשך התפילה, והוסבר להם שבעוד כמה דקות נער הבר מצווה יסיים את קריאת התורה. השוטרת פנתה לאמא של בר המצווה וביקשה ממנה שמיד עם תום קריאת התורה, האורחים יתפנו מהמקום. כך היה.

אבל אז, רגע לפני שכל המשפחה ונער הבר מצווה הלכו, רגע לפני שהשוטרים עלו חזרה לניידת, קם הרב חיים איידלס, חסיד גור, ואמר לשוטרים: רבותיי, בבקשה תישארו איתנו עוד שתי דקות. אנחנו מבקשים להודות לכם מכל הלב שאתם שומרים עלינו, שאכפת לכם מאיתנו. תודה רבה! הוא החל למחוא כפיים, כל הקהל הצטרף אליו, והוא המשיך: בכל שבת אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, והשבת אנחנו מבקשים לברך אתכם במיוחד.

תדמיינו שוטר ושוטרת, לצד מתפללים מכל המגזרים ורב אחד בספודיק, הכובע החסידי הגבוה, בעת התפילה: מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלוקינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם...

עוד רגע למוזיאון הקורונה".

איך מחזירים עטרה ליושנה?

אתמול – שבע שנים לפטירת הרב עובדיה יוסף. הנה כמה סיפורים קטנים-גדולים ששמעתי, עליו ועל מורשתו:

• כשהיה עולה לבמה לדבר, אלפים היו עומדים על רגליהם ומריעים לו. דקות ארוכות היו שרים ורוקדים לכבודו. עוזריו הקרובים מספרים שבעודו צועד לדוכן הנואמים, הוא היה לוחש לעצמו: "עובדיה עפר ואפר, עובדיה עפר ואפר". תזכורת תמידית לא להסתנוור מהכבוד והפרסום והתהילה.
• במו עיני ראיתי אותו בוכה פעם מול קהל של אלפים. "מיליון ילדים יהודים בארץ ובעולם לא יודעים להגיד שמע ישראל", אמר בדמעות. העובדה שהידע הבסיסי הזה אינו נחלת הכלל, הכאיבה לו. לכן משימת חייו הייתה לא רק הלימוד האישי, אלא ההנגשה, ההפצה, היציאה החוצה. הוא גם ראה בכך את הסיבה להצלחתו: "אם זכיתי להבין משהו בתורה – זה רק מפני שעמלתי קשה שגם אחרים יבינו את התורה".
• סיפר אחד מילדיו: "בלילה הראשון במחלקה, אחרי שאושפז, ראינו שהוא מוטרד מאוד. שאלנו מה לא בסדר והוא השיב: 'אני בלי ספרים'. מיהרנו להביא לו כמה כרכים של גמרא, שירגיש טוב יותר".
• הלווייתו הייתה האירוע הציבורי הגדול בישראל. ראיתי שם כחצי מיליון איש, ושמעתי אחר כך הסבר מבתו רבקה: "כילדים, היינו רבים בינינו בלחישות, כדי לא להפריע לאבא ללמוד תורה. עד כדי כך. ובכל זאת, היה דבר אחד שהוא התמסר לו יותר מאשר לתורה – הציבור. הציבור החזיר לו אהבה על 93 שנות מסירות. הוא בכה עם נשים עקרות, עודד מובטלים וקשי-יום, בירך באכפתיות ילדים שהתקשו בלימודם. זה יישמע מוגזם, אבל ניסינו פעם לחשב, ולדעתנו אבא ייעץ וחיזק לאורך השנים אישית מאות אלפי אנשים".

לזכרו.

מרן הרב עובדיה זצוק

חינוך בעת משבר

איך אפשר לחנך בעיצומו של משבר עולמי? היום לפני 77 שנים נרצח בשואה הרב קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה. הוא לא הותיר אחריו צאצאים, אבל השאיר מורשת חינוכית מפוארת. הנה כמה דוגמאות:

• האדם הוא המחנך של עצמו, והוא האחראי העיקרי למצבו: "לא די ללמד את הנער רק שחובה עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא. העיקר הוא להכניס בלבו דעה זו שידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך... חוק ברוח האדם: כשיש לו על מי לסמוך, מתרשל הוא עצמו וסומך על זולתו".
• ואיך מחנכים את עצמנו? האם זה מספיק לרצות? ממש לא, זה לא רצון אמיתי אם אנחנו לא עושים משהו בנידון: "רק הרצון שהאדם רוצה ועובד ביגיעה לבוא לאיזה דבר – רצון נקרא. ואם אינו עובד בו, אף אם רוצה הוא – אין זה רצון, רק מין ברכת הלב שמברך ומאחל לעצמו. לכן הרצון הבלתי-אמיתי תמיד יכול להיות גדול הרבה מאוד. לא כן הוא הרצון האמיתי, הרצון אשר עם עבודה".
• ומה תפקיד ההורים והמורים? להזכיר לתלמיד את המעלות שלו: "צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מידה טובה שיש בתלמיד, ולשבחהו בה ויחזקהו. משל למי שמשבחים אותו בפניו שנדבן הוא, אז יתחזק לתת נדבה שלא היה יכול מקודם למשול ברוחו וליתנה. מפני שבזה שמשבחים אותו לנדבן – פיתו את כוח נפשו לצאת ולהתגבר על מידת הקמצנות שלו".

שנזכה לחינוך עצמי, לכוח רצון שמתבטא בעשייה ולהתמקדות בחוזקות.

לזכרו.