יונה עם עלה זית: למה דווקא זית, ולא כל עלה אחר?

כשהיונה שבה אל התיבה כשעלה זית בפיה, ידע נח שקלו המים מעל הארץ: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח', י"א).

מדוע היונה הביאה בפיה דווקא עלה של זית ולא עלה של עץ אחר? אם עלה הזית היה מקרי, לכאורה אין צורך שהתורה תציין זאת, ומספיק שהיא תציין שהיונה הביאה עלה של עץ, שהרי מכל עלה שהיא הייתה מביאה נח היה מבין שקלו המים מעל הארץ. מה מיוחד דווקא בעלה של זית, ובפרט שאין דרכה של היונה להיות ניזונת מעלה של זית?

עלה הזית המר שבפי היונה מביע לדעת חכמים דבר גדול. שנה שלימה היונה לא זכתה ל"טרף" ולמזון בכוחות עצמה, שהרי היא ניזונה בידי אדם. נח הביא לה את מאכלה דבר יום ביומו. כעת, היונה הצליחה "לטרוף" מזון בכוחות עצמה, אמנם מזון מר, אבל בכוחות עצמה. אומרת היונה: "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש ברוך הוא, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם" (עירובין יח ע"ב). היא מעדיפה להיות עצמאית ולאכול מזון שהקדוש ברוך הוא מזמן לה בטבע, מאשר מאכלים מתוקים שאדם נותן לה.

עלה הזית אינו סמל השלום, אלא הוא מסמל עצמאות וחירות מתוך ביטחון בהשם, והסתפקות במועט בעיצומה של החירות.

ישנו הסבר נוסף, אקטואלי לחיינו.

זית הוא אחד מפירות העץ היחידים שבלתי אפשרי לאכול אותו ישירות מהעץ, כפי שהוא, ללא תהליך עיבוד כלשהו.

טעמו הטבעי של הזית הוא מר מאוד, והוא איננו ניתן לאכילה מיד לאחר הקטיף מהעץ. לכן, לאחר המסיק עוברים הזיתים תהליך השריה במים, כדי להרחיק מהפרי את השמנים המרירים, ולאחר מכן עוברים תהליך ארוך של כבישה על מנת להכינם למאכל. זיתים שאינם מיועדים לכבישה מופנים לאחר המסיק לבית בד, לצורך מיצוי שמן הזית מהפרי לצורך מאכל, בתהליך הנקרא "עצירה". הזית מוכרח לעבור תהליך.

נח מתעתד לצאת מהתיבה, ובכך הוא בעצם מתחיל את האנושות מחדש. עלה הזית מעביר מסר לנח: הדרך להצליח בעולם החדש היא אך ורק אם אתה עובר תהליך של כבישה וכתישה עצמית, מאמץ ויזע, בניגוד חריף להתנהגות בני האדם טרם המבול – בו הם נתנו פורקן ליצרים שלהם ללא הבחנה, והם לא התאמצו לרסן את תאוותם. אנשי דור המבול לא השכילו לעבור תהליך ולהשתבח.

כשאדם מתמודד ו"כותש" את עצמו, הוא הופך לעצמאי בעל צורה עצמית, והוא יכול להגיע לדרגה של שמן זית המסמל את החכמה (את המנורה בבית המקדש, שמסמלת את החכמה, הדליקו עם שמן זית).

ואכן, מיד כשנח יצא מן התיבה, הוא הקריב קרבן שעלה לריח ניחוח להשם. נח הבין את המסר של היונה. נח הביע נכונות ורצון להקריב מעצמו, וממילא להתקרב לבוראו ובכך לבנות עולם חדש. עולם של חירות מוסרית ועצמאות אמתית.

נסיים בהסבר נוסף: אחת הסיבות לחטאם של אנשי דור המבול הייתה השפע הגשמי העצום שהיה בזמנו (ניתן לעיין במדרשים - בראשית רבה ל"ד, י"ג ועוד, המתארים את השפע הגשמי המדהים). הטבע האנושי הוא, שכאשר יש הכל ולא חסר כלום, אנשים לא מרגישים צורך לפנות לבורא, ולאט לאט מתחיל נתק בין האדם ליוצרו. התורה מתריעה מפני מצב שכזה, ואומרת: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת השם אֱלֹקֶיךָ..." (דברים ח', י"ב-י"ד). כשיש הכל, עלולים לשכוח מהבורא. לפני המבול הנתק בין האדם לאלוקים היה כה גדול, עד כדי כך, שגם אם הם הרגישו שחסר להם משהו, במקום לפנות לבורא ולבקש ממנו שימלא את החסר, הם העדיפו לגזול ולחמוס אחד מהשני.

כשמתוק יותר מדי, המתיקות הופכת למרירות.

היונה מעבירה מסר לנח - עדיף לי לאכול עלה זית מריר, משום שכשמר לי, אני פונה לבורא שימתיק לי קצת את המרירות, וכשאני בקשר עם הבורא, המרירות הופכת למתיקות, ואת המתיקות הזו אני רוצה.