איה קרמרמן במפגש מיוחד. עם עצמה

אני: את מוכרת לי מפעם.

היא: את ממש מוכרת לי. אבל...

אני: את גרועה בלזכור פרצופים.

היא: איך ידעת? רגע, אנחנו מכירות?

אני: כן. אני זו את בעוד 22 שנים.

היא: וואו. את רצינית? ממש דאג וטוני אנחנו. ככה זה בעתיד? נוסעים בזמן?

אני: רק בראש שלי. אחר כך אני נפגשת עם עצמי בעוד 44 שנים.

היא: תגידי, מה קרה לך? התקמטת משהו.

אני: אנחנו, אנחנו התקמטנו. וזה בגללך, את לא טורחת למרוח קרם הגנה.

היא: תגידי, מה זה על הראש שלך, שביס?

אני: לא קוראים לזה שביס.

היא: מזל. אמאל'ה, נבהלתי לרגע. פחדתי שהתחרפנת וחזרת בתשובה, כמו המופרעים האלה.

אני: טוב. כן, זה היה יכול להיות קטע, נכון? אני מכירה טוב מאוד את הדעות שלך על דוסים. יש ימים שאני עדיין שם איתך, כאילו לא עברו 22 שנה, התבוננות עצמית ומיליוני קוב בירדן. תגידי, איך זה להיות נשואה טרייה?

היא: מרגש. תגידי, גם פוצ'קי הזדקן כמוך? וכמה ילדים יש לך, לנו?

אני: נודניקית, את נשמעת כמו הילדים שמסתלבטים עלינו. הוא הזדקן בקטנה, בעיקר אנחנו לא קוראים לו פוצ'קי יותר. אני לא רוצה לעשות לך ספוילר. חוץ מזה, אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

היא: מה? טוב, תקשיבי. האמת, אני מסתכלת עליך, את לא נראית כמוני. או כמו שהייתי מצפה שאראה בגילך. את נראית עייפה. אני לא בטוחה שהמסלול שעשית מוצא חן בעיני. לא יודעת אם בא לי לשתף פעולה עם החיים שלך.

אני: אין לך מושג על מה את מדברת. אני כל כך מקנאה בך. הייתי נותנת הכול כדי לחזור לגיל שלך ולחוות הכול מחדש. אף על פי שאם הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום, הייתי משנה כמה דברים.

היא: את רוצה שאשנה בשבילך?

אני: לא. כי זה אומר שיש סיכוי שהחיים שלי לא יהיו כמו שהם עכשיו. והאמת היא שבגדול אני די מבסוטה, אומרת תודה על מה שיש ומתפללת לשפר את מה שחסר. את יודעת, אני זוכרת את ההרגשה שלך, את מרגישה שכבשת את העולם קדימה ואחורה. אני מרגישה שעוד לא התחלתי, שאני רק מתחילה לגלות את הכישרונות שלי, לאמץ את החוזקות שלי. את חושבת שאת יודעת מה זו אהבה, כי התחתנת מול אלף איש. את חושבת שאת מבינה את העולם, כי טסת המון. את חושבת שאת מכירה את עצמך, אבל עוד לא למדת להסתכל על מי שעומדת מולך במראה. אל תכעסי עלי, אבל אני מסתכלת עלייך, את כזאת קלולסית עדיין. תינוקת. יש לך עוד כל כך הרבה מה ללמוד ומה לחוות.

היא: מצוין שלא. שאלתי מנימוס. אני יודעת שאסור ספוילרים, אז תני לי עצה אחת.

אני: בלב, אנחנו אחת. קיבלנו אותו חינוך. תמיד יש מישהו שהוא החוליה החלשה. הכי קל לזהות מי הוא. ועוד יותר קל לדרוך עליו, להקטין אותו. אבל זה ההפך ממי שאנחנו. נכון?

היא: נו?

אני: אז הכול קל כשמדובר במישהו אחר. יותר קשה להתמודד עם החוליה החלשה בתוכך. היא שם. לא זוכרת אם זיהית אותה כבר. אולי היא בחיתולים, אולי היא לא נולדה. אחרי 22 שנה היא קצת כבדה על הלב. כשתפגשי אותה, אל תדרכי עליה. תרימי אותה, תחזקי אותה. מילה טובה ממך יכולה לשנות אותה. אותך. אותי. הלוואי אמן שתזכרי את השיחה הזאת ברגע האמת. הלוואי שהייתי יכולה להתפלל על זה.

היא: תגידי, את בטוחה שלא חזרת בתשובה?

אני: מנסה כל יום מחדש.

מתכון לעצירת הדאגות

היא: את מוכרת לי מפעם.

אני: היי, קבענו להיפגש. מה שלומך?

היא: כואב לי הגב. אני כבר לא פרגית צעירה כמוך.

אני: כנראה שפרגית זה עניין יחסי. אני יודעת שזה הגיוני לגילך, אבל את מה זה מקומטת.

היא: זה בדיוק מה שההיא הצעירה אמרה עליך.

אני: אה, הקשבת לנו?

היא: ברור. אולי לא שומעת כל כך טוב, אבל מקשיבה מעולה. מה חשבת, שתישארי חלקה בגיל 88?

אני: לא, אבל חשבתי שעד אז ימצאו פתרון לקמטים. אני מבינה שזה כמו שהבטיחו בשנות ה־50 מכוניות עפות. לא יקרה.

היא: אני לא מבינה אתכן, בנות ה־50-40. מה, אם לא יהיו לכן קמטים לא תזדקנו? ומה יקרה אם יש קמטים? זהו? החיים מאחורייך? זה באמת משנה משהו? חוץ מזה, הקמטים זה בגללך. את כל הזמן דואגת. אני עוד זוכרת את הלילות האלה שהיית מתעוררת וטוחנת לעצמך ולי את הראש.

אני: שונאת את הזיכרון שלך. למה אני זוכרת שה־15.1 זה יום ההולדת של...

היא: כריסטינה, המורה לבלט.

אני: בול, אבל אני לא מצליחה לצטט פסוק שלם, גם אם שיננתי אותו אתמול. תגידי, מה הטריק בלא לדאוג?

היא: זוכרת את השיעור ששמענו פעם על דאגות? זה הטריק. אם יש נושא שלא תדאגי לגביו בעוד עשר שנים, פשוט תשחררי את הדאגה היום. הדאגות לא עוזרות או משפרות את המצב. הן לא משנות כלום, חוץ מאת הקמטים. שחררי אותן. את אומרת שחזרת בתשובה, אבל אין לך ביטחון בה'. הוא יודע מה הוא עושה.

אני: אולי פשוט תספרי לי מה יקרה, וזה ירגיע אותי.

היא: ואם זה לא? מה יעזור לך אם תדאגי יותר? זה ישנה משהו?

אני: טוב, הדאגת אותי.

היא: שחררי. לא אמרתי כלום. זה רק בראש שלך.

אני: גם את רק בראש שלי.

היא: אז אולי תשחררי גם אותי ותחזרי לישון כבר. נורא מאוחר ולילדים יש זום בבוקר.

אני: רק תגידי לי דבר אחד. המשיח הגיע?

היא: הוא יגיע. רק תזכרי להגיד מהלב כשאת אומרת "מודה אני". הכרת הטוב, זה כל הסיפור.

עוגת ביסקוויטים

בתקופה המאתגרת הזאת אני דוגלת באוכל שחיתותי עד יעבור זעם, או עד שנצטרך ניקוי כבד. העוגה הכי שווה, הכי טעימה והכי קלה.

המצרכים הדרושים:

תבנית מלבנית (הכי נוח, חד פעמית מקרטון) / שרוול ביסקוויטים / כוס חלב

לשכבת הקצפת: מיכל שמנת מתוקה 38% / כוס חלב (נוספת) / חבילת אינסטנט פודינג וניל / 300 גרם גבינה לבנה 5%

לשכבת השוקולד: 100 גרם שוקולד מריר / חצי מיכל שמנת מתוקה

אופן ההכנה:

יוצקים לקערה את כוס החלב וטובלים כל ביסקוויט בחלב לשנייה אחת. אם תשאירו אותו יותר זמן הוא יתפורר / מסדרים את הביסקוויטים זה לצד זה, עד שמקבלים שכבה מסודרת / מקציפים בקערה את השמנת, כוס החלב הנוספת ואבקת הפודינג עד שמתקבלת קצפת יציבה ולא מימית / מקפלים לתוך הקצפת את הגבינה הלבנה, עד לאיחוד מרקמים / מורחים על שכבת הביסקוויטים מחצית מהקצפת ומשטחים / חוזרים וטובלים ביסקוויטים בחלב ומסדרים אותם בשכבה נוספת / לוקחים את הקצפת שנותרה ומורחים על שכבת הביסקוויטים השנייה / ממיסים במחבת על אש נמוכה את מרכיבי רוטב השוקולד. בוחשים היטב עד לקבלת מרקם אחיד / יוצקים את רוטב השוקולד על הקצפת ומטים את התבנית כדי שהרוטב יעטוף את כל העוגה / שומרים בקירור עד ארבעה ימים, אם מצליחים לא ליישר אותה עם כפית ישר מהמקרר.