זה בסדר אם סלט הביצים נגמר. איזה נס שנולדתי לתקופה הזו

יש לי בוודאות שאריות פגיעה משואת יהודי אירופה,

אני לא בטוחה שכתבו מספיק מאמרים על הנזקים לדור השלישי לשואה כמו שהשקיעו בשני.

כנראה עוד יבואו ספרים.

למשל, קשה לי מאוד עם לזרוק אוכל. זה היה לי קשה הרבה לפני "בל תשחית" וההיגיון שבו, ויש לזה כמה תופעות בשטח. למשל, ליקוטי אוכל מצלחות שהותירו על השולחן, מחזורים של תבשילים שמוצאים את עצמם יום אחרי בתפקיד מרק, בואו נעצור כאן.

מצד שני, בוודאות אין לי בעיה, משום מה, עם סימפטום אחר של מחסור, והוא להגיד את המילה: נגמר.

לדוגמא, אין לי בעיה לענות בשבת תשובה לילדים (גם לאורחים) על השאלה "אמא, יש עוד סלט ביצים?".

"לא, נגמר".

בלב אני ממשיכה טיפה את התשובה, בלי שהם שומעים, כמובן, "נגמר, ועכשיו תסתדרו עם החוסר, מפונדרקים שלי, חבל שלא עזרתם לקלף ביצים. אולי אם הייתם מקלפים, היה לכם עכשיו עוד קצת. עכשיו תסתדרו עם האין, כל הרעיון של החיים זה להתמודד, אני רק מאמנת אתכם. כן, נגמר".

בעלי סוחב איתו מסורת אירופאית אחרת מלטביה של צפון תל אביב, שאומרת הפוך.

פה מתחילה הבעיה.

"תעשי יותר כמות, כדי שיהיה בשפע. מקסימום יישאר קצת". ואני לא יכולה עם ה"מקסימום יישאר קצת" הזה, אני גם לא אוהבת החזרים של עודפים אחרי הסעודה למקרר. העיסוק במציאת בית מתאים מאותה משפחה לשאריות הסלט, איפה הקופסא של הסלק, קשה עלי.

לכל הקטע הזה בואו נקרא כעת יחד: ההקדמה, ונפתח דף חדש. מבטיחה שבסוף נגמור ביפה.

יש לי כל שנה יומולדת באותו תאריך בחשון. גם לשם שלי וגם לתאריך הלידה לקח לי זמן להתחבר. שני דברים די בסיסיים בעולמו של האדם.

בזמן שכל הילדות שלי בכיתה היו קארין וספיר, רק לי נתנו שם של מתנחלת. ועוד עם ארבע אותיות רחבות שבדפוס תופסות מלא מקום על המדבקה בשער של המחברת. מול כל הילדות הדקות זה היה ממש שם שמן. היום, אין לי איך להודות להורים שלי על הנבואה הקטנה שלהם, אף על פי שאמא שלי רצתה לקרוא לי אפרת כי היא הסבירה שבהדסה עין כרם באותו יום, באותו חדר התאוששות, היו עוד 3 אפרתיות, והיא רצתה מאוד את השם בזכות אפרת דובשני, הבת של מנשה דובשני, כדי לקרוא לי בשם החיבה, כמו שלה, "ריתי". לא יודעת מה זה "ריתי", ואיך חדרו אל הקיצור כל כך הרבה "חיריקים", בכל אופן לא כינו אותי כך אף פעם, אפילו לא במשך שעה, גם לא אמא.

ישנם הימים האלה, בהם הורים מטים את השם של התינוק לכל מיני צדדים כדי לראות איך הוא ישמע במתוק יותר. לריתי כנראה לא היה אף דף נחיתה אצלנו במשפחה כדי לשהות בו יותר מדקה.

עד שהרב עובדיה זצוק"ל לא נפטר בג' בחשון, תאריך יום ההולדת שלי, לא האמנתי שאלוקים ייעד לי את היום הזה בחודש הזה, שלא היה בו כלום. להיוולד בחשון היה נראה לי ממש סתם.

הדבר הכי טוב ששמעתי עליו הוא שחגי תשרי עדיין מרחשים בו, במרחשון, וגם זה, רק רחש, לא ממש קול או צליל משמעותי. חבל היה לי, העדפתי איזה ראש חודש או משהו, כסלו, מעוז צור, משהו, ולא קיבלתי.

אני חוזרת לסלט הביצים כדי לכתוב משהו טוב: אני מרגישה שנולדתי לתקופה הנכונה במאה.

אני מסבירה.

בכל זווית שהממטרה המחשבתית שלי מסתובבת - אני רואה עוד ועוד שיטות טיפול / יעוץ / הרגעה, שאומרות בדור הזה אותו הדבר.

בואו נשנן את המסר ביחד: את לא צריכה להיות מושלמת, שחררי, מותר לך לטעות, נהדר להיות חלשה, את נפלאה גם כשאת לא שווה, דברי את מגרעותיך, תפסיקי להסתיר, אז מה אם לא קיבלת 100, תחמלי על עצמך בעיקר, ספרי על פגיעותך, שתפי את כאביך, היי מוכנה לקבל את כשלונותיך, כל מה שאמרנו עליך, ועל הלא יוצלחיות שבך, אפשר להגיד גם על ילדיך, אל תשווי את עצמך לאיש אם זה עושה לך רע. קחי את הקצב שלך. שגית? נפלא, בואי נדבר על זה. לא נעים ומה יגידו, תני להם שיגידו, תשהי קצת בלא נעים ותראי שעברת את זה, תפסיקי להציג שהכל בסדר, צמצמי את עצמך, היי אנושית, אלוקים יודע כמה רצית.

נס של תקופה. איזה זמן משחרר לחיות בו.

ולכל הנכשלות - הידד. לחופש נולד.

"אמא יש עוד סלט ביצים?".

"מתנצלת, נגמר".

זה לא הופך אותי ללא נדיבה, או ללא מאורגנת, לדבר אמת מוחלשת. לא מתוך סלט ביצים, אלא מתוך לב של יהודים, זה יותר מכל שם של שיטה: זה קרוב באמת לה', לכל מי שיודע שהוא קורא לו באמת. זה להיות הילדה עם הזר שפחדה שלא יבואו אליה ליומולדת למסיבה, ועדיין להרגיש הכי בעולם אהובה.