האב העניק כרטיס אשראי, הבן החליף גלגל. חסד שעובר בתורשה, או בחינוך

"זה איננו סיפור. זוהי חוויה אנושית מדהימה שקרתה לנו ביומו הראשון של טיולנו לאלזס! נדיר למדי לפגוש 'אנשים טובים באמצע הדרך', ונדיר עוד יותר לפגוש צדיק אמיתי. אנחנו פגשנו!" (עמוס נבו)

מילות הסיפור - מילותיו של בעל המעשה הן. לבד מתיקוני כתיב קלים - לא נגענו.

חלק א'

נחתנו בשעה אחת עשרה ושלושים בנמל התעופה הבינלאומי של ציריך, והסענו את עגלת המטען עם מזוודותינו אל משרד החברה להשכרת רכב. מול הדלפק כבר עמדו מספר נוסעים, וממש לפנינו עמד בתור יהודי חרדי גבה קומה, לבוש במעיל שחור ארוך, לראשו כיפה שחורה גדולה ובוהקת, וזקן מטופח מעטר את פניו.

"חם היום", פתח עימנו בשיחה, תוך שהוא פושט את המעיל, מקפל אותו בקפידה ומניחו על העגלה העמוסה שלפניו.

דיברנו על דא ועל הא. הוא מתגורר בבני ברק וקשור לארגון "חיים לילד", ודואג לילדים חולים בסיסטיק פיברוזיס. במסגרת פעילותו בארגון, הוא מגיע לשווייץ לעיתים קרובות, על מנת לארגן לילדים את נסיעות המרפא להרי האלפים.

כשהגיע תורו, ניגש  אל הדלפק, ושמענו אותו מדבר עם הפקידה באידיש מתובלת בגרמנית. הפקידה הצליחה להבין אותו, ותוך זמן קצר הוא קיבל את הרכב שביקש. נפרדנו ממנו לשלום ותפסנו את מקומו.

הפקידה לקחה מאיתנו את רישיון הנהיגה ואת ניירות ההשכרה של הרכב, שהעידו כי התמורה עבורו שולמה כבר בארץ. היא הקלידה את כל הפרטים במחשב, ואז ביקשה מאיתנו את כרטיס האשראי כערבות.

עוד בנתב"ג גיליתי ששכחתי את כרטיס האשראי שלי בבית, אך מצאנו פתרון, והכרטיס עמד להגיע אלינו בטיסת הערב, עם זוג החברים שאיתם עמדנו לטייל.

"הכרטיס אינו עלי, חברים יביאו לנו אותו רק בערב", אמרתי לפקידה, "האם תוכלי לתת לנו את הרכב ולקבל מהם את הכרטיס כשיגיעו?".

"לא, בשום אופן לא", אמרה. "אולם אם מישהו אחר יהיה מוכן לתת במקומכם את כרטיס האשראי שלו, אוכל לתת לכם את הרכב כבר עכשיו. אחרת, תצטרכו לחכות כאן עד שהחברים שלכם יגיעו".

הבעיה נראתה כחסרת פתרון. היינו צריכים להמתין בשדה התעופה למעלה מעשר שעות, ולנסוע אחר כך שעתיים נוספות ליעדנו בחבל אלזס בצרפת. אם אכן נעשה כך לא נוכל לקבל את החדרים, כי במלון הקטן שבו ביצענו הזמנה מראש - הקבלה פועלת רק עד שמונה בערב.

תוך מספר שניות הבנתי שהסיכוי היחיד שלנו לצאת מן התסבוכת, הוא לבקש עזרה מן היהודי שעמד לפנינו בתור, ואשר סיים זה עתה את ענייניו. אף על פי שהבקשה היא בלתי שגרתית ובלתי מתקבלת על הדעת, כשהיא באה מזר מוחלט, החלטתי לנסות.

מבלי לומר דבר לרעייתי, רצתי כאחוז אמוק אחרי האיש, שכבר היה בחניון המכוניות להשכרה.

"יש לנו בעיה", אמרתי לו, מחזיר בקושי את הנשימה לסדרה. "אני מבקש מראש סליחה על בקשתי החריגה, אבל אולי תוכל לעזור לנו. השארתי את כרטיס האשראי שלי בבית, והוא יגיע לציריך עם חברינו רק בעשר בערב, ואנחנו לא יכולים לקבל עכשיו את הרכב. האם תוכל לתת לפקידה את כרטיס האשראי שלך כערבון?".

ראובן, שברגע זה עדיין לא ידעתי שזהו שמו, סב על עקביו, וחזר איתי אל הדלפק. הוא דיבר עם הפקידה ושמע ממנה מה הבעיה. שמענו שהוא מנסה לשכנע אותה לתת לנו את הרכב ללא כרטיס אשראי, אך גם בידו הדבר לא צלח.

"אני אמשיך עם הקליינטים האחרים עד שתפתרו את הבעיה", אמרה לנו הפקידה.

החלטה בלב שלם

"פעמיים בשנה אני שוכר מהם רכב, והם מכירים אותי, אבל הם לא מוכנים לפעול לפנים משורת הדין. הפקידה נחמדה, אבל היא לא תסטה מן הנוהל", סיכם ראובן.

"אנחנו מבקשים ממך עזרה בכל לשון של בקשה. אם תהיה מוכן להפקיד אצלם את הכרטיס שלך כערבות, אנחנו נישא כמובן בכל ההוצאות שייגרמו לך, אם יהיו כאלה".

"תראו", התנצל ראובן, "פעם עשיתי טובה כזאת לידיד שלי, ובסופו של דבר הכרטיס שלי חויב ולא ראיתי את הכסף בחזרה".

"אנחנו מצטערים לשמוע", אמרתי לו, "אבל זה לא המקרה איתנו. אנחנו נשלם לך כל הוצאה שתיגרם לך בגין הערבות הזאת, עד הפרוטה האחרונה".

"במה אתם עוסקים?", בירר ראובן.

"אני גמלאית של האוניברסיטה העברית, ובעלי הוא גמלאי של משרד החינוך", אמרה רעייתי.

"הנה כרטיס הביקור שלי", הושטתי לו את הכרטיס, ועליו התואר האקדמי שלי.

- "אתה רופא?".

"לא", עניתי. "זהו תואר דוקטור בפילוסופיה. פילוסופיה הודית".

ראובן בחן ארוכות את הכרטיס, ואחר כך אותנו, וראינו בפנים ובשפת הגוף, את ההתלבטות שלו. הוא בירר אצל הפקידה מהו הנזק המרבי שעלול להיגרם לו במקרה של גנבת הרכב או הרס טוטאלי שלו, והתברר שמדובר בשבע מאות וחמישים אירו השתתפות עצמית, שזהו סכום לא מבוטל.

"לו אני במקומו, מה הייתי עושה?", הרהרתי ביני לבין עצמי.

ראובן ליטף את זקנו והיטיב את הכיפה על ראשו, ולבסוף קיבל החלטה.

"אני אקח מכם את כל הפרטים - כתובת, טלפון, דוא"ל ופקס - ואתן לה את כרטיס האשראי שלי", אמר בעיניים מאירות, שופעות טוב לב.

"הנה תצלומי הדרכונים שלנו, ואתה כבר מקבל את כל יתר הפרטים. אין לנו מילים להודות לך", אמרנו לו.

העניין סודר, ובעוד הפקידה משלימה את הטיפול, גם אנחנו לקחנו מראובן את הפרטים שלו, ואז נודע לנו שמו.

"האם נוכל להעביר מחר את ההתחייבות על שמנו?", שאלתי את הפקידה.

"כן, תוכלו לעשות זאת בכל תחנת השכרה שלנו, ברגע שיהיה בידכם כרטיס האשראי שלכם".

מיהרנו לבשר לראובן שכבר למחרת, בעיירה קולמאר שבאלזס, נוכל לשחררו מן המחויבות.

"ברגע שקיבלתי את ההחלטה, אני שלם עמה, ואני סומך עליכם שגם אם לא תצליחו בזה מחר, ואם יהיו הוצאות שייגבו מן הכרטיס שלי - תחזירו לי אותן".

"אתה צדיק אמיתי", אמרנו לו ביחד, נפעמים מגילוי טוב הלב, האמון, והמחויבות העמוקה לעזרה הדדית.

"אינני צדיק", אמר, "זו פשוט עזרה אנושית".

תרגישו בנוח ותיהנו מהטיול

הדברים לא הסתדרו כמצופה. למחרת בצרפת, היו קשיים מנהליים ולא יכולנו להחליף את ההתחייבות שלו בשלנו.

הודענו על כך לראובן, והוא שלח מסרון בזו הלשון: "שלום לכם, זה בסדר גמור מצידי, ואנא תרגישו בנוח. אני רגוע, ואם תחליפו את כרטיסי בכרטיסכם בסיום השכירות, אזי, באם יגיעו דו"חות, הם יגיעו אליכם. נסיעה בטוחה, תיהנו שם ותחזרו בשלום. בידידות, ראובן".

ביום ו', קיבלנו ממנו מסרון ידידותי נוסף, בצירוף ברכה לשבת שלום.

גם כשהגענו בחזרה לציריך, לא יכולנו לשחרר את כרטיסו של ראובן ולהחליף את התחייבותו בשלנו. לאוטו לא נגרמו נזקים, ולא נאלצנו לשלם כל סכום נוסף, והפקיד הנוקשה התעקש שבמקרה כזה אין אפשרות לעשות דבר באשר לכרטיס האשראי.

הודענו גם על כך לראובן, ושוב הגיעה תגובתו הרגועה והמרגיעה: "בסדר גמור. אשמח אם תשלחו לי את פרטי הרכב, כדי שאם בכל זאת יגיע משהו במהלך החודשים הקרובים, אדע למי לשייך את זה. מקווה שנהניתם כאן ומאחל לכם בריאות".

* * *

ייתכן שמבחינתו הכל "בסדר גמור", והייתה זאת מחווה פשוטה של עזרה הדדית, אך אנחנו משוכנעים שהתמזל מזלנו לפגוש צדיק נסתר, אחד מל"ו.

חלק ב'

נסענו ברכב "קיה פיקנטו" שלנו ברחוב שמגר בירושלים בדרכנו אל משפחת בננו, כדי לבלות זמן איכות עם נכדינו.

הדרך, כרגיל, הייתה פקוקה. נסענו בנתיב האמצעי, וכאשר עצרנו בפעם השלישית או הרביעית לפני הגעתנו לרמזור, נעצר מימיננו בחור רכוב על אופנוע. הוא היה בעל זקן אדמוני מטופח וחובש כיפה שחורה, שלבש מעיל רוח שחור. הוא סימן לנו בידו לפתוח את החלון, כרוצה להגיד לנו משהו.

בדרך כלל אנחנו קצת חשדנים ולא נוטים לפתוח לכל זר, אך היו לחרדי הצעיר עיניים טובות, ופתחנו.

"אתה נוסע עם פנצ'ר", אמר והמשיך לתת הוראות דרך להגעה אל הפנצ'רייה הקרובה.

"אם יש לכם גלגל חלופי, אני יכול לעזור לכם להחליף", הוסיף.

"תודה רבה, יש לנו", אמרתי, ואז החלה השיירה לנוע.

על חטאי מודה אני - עיכבתי מעט את התנועה, וכשיכולתי חציתי את הנתיב שמימיני ועצרתי בקצה מפרצון של תחנת אוטובוסים. הצעיר עצר גם הוא בצד, וראיתי על האופנוע שלו שלט של "איחוד הצלה".

לא היינו זקוקים להצלה רפואית, ואינני בטוח שהצלה מִנֶקר בגלגל היא חלק ממשימותיו של סייר "איחוד הצלה". נראה לי שהבחור היה פשוט אדם טוב שמוכן לעזור, ותהיתי אם כל החרדים הם כאלה.

במוחי עבר זיכרון מעשהו האצילי של חסיד בעלזא שפגשנו במקרה, כאשר התברר לנו ששכחתי את כרטיס האשראי בבית טרם צאתנו, שסייע ופתר לנו בעיה כאשר נתן לנו, זרים מוחלטים, את כרטיס האשראי שלו כערבות לרכב ששכרנו בנמל התעופה של ציריך.

איך אתה דומה לאבא

הצעיר טוב הלב בקושי נתן לי לעשות דבר. רק הוצאתי עבורו את המַגֽבֵֵּהַ מתא המטען, ואחריו את הגלגל החלופי קל המשקל, והצבתי את משולש האזהרה מאחורי הרכב - וזהו. יותר לא נקפתי אצבע. לא התכופפתי, לא התאמצתי ולא לכלכתי את הידיים.

אפילו את החיזוק הסופי של ברגי הגלגל החלופי הוא חיזק בעצמו ולא נתן לי, והטיעון שבפיו - "הידיים שלי כבר ממילא מלוכלכות".

החלפנו כמה מילים בינינו, ושאלתי לשמו.

"יוסי", אמר.

 "ואני עמוס נבו".

- "אתה כותב ב'הארץ'?".

"לא, יש עיתונאי בשם עמוס נבו, וזה לא אני. אני כותב סיפורים".

- "השם שלך מצלצל לי מוכר".

"מה שם המשפחה שלך?", הגיע תורי לשאול, כשבמוחי מצטייר צירוף מקרים אפשרי והזוי בו זמנית.

"סקלר", ענה.

"אתה קרוב של ראובן סקלר?" שאלתי על שמו המלא של הצדיק הנסתר שנתן לנו את כרטיס האשראי, והסיפור שכתבתי עליו הופץ בזמנו בקרב הקהילה החרדית, על ידי הסופר חיים ולדר.

"אני הבן שלו", ענה לי.

לא היה גבול להפתעתנו ולשמחתנו. מיד סיפרנו לו את סיפור כרטיס האשראי והוא ענה שאכן עשה את הקישור, והוא יספר לאביו על הפגישה. אמרתי לו שגם אני אכתוב לאביו הודעה.

הודינו לו מכל הלב, ואף על פי שאמר שהוא אינו קורא ספרות חילונית, וממעט לקרוא ספרים בכלל חוץ מדפי גמרא, הענקתי לו לאות הכרת תודה את ספרי.

אכן, יש אנשים טובים, שמתגלים בעת מצוקה.

* * *

העובדה שנעזרנו הן על ידי האב והן על ידי בנו, מעוררת בי תהייה - האם העזרה לזולת עוברת בתורשה בגנים במשפחתם, או שהיא פרי החינוך? ואם פרי החינוך, האם היא אופיינית לקהילה ומאפיינת את כל חסידי בעלזא?

או שמא לכל החרדים...