הצצה מטלטלת: מה עובר על ילדי הגן בימים אלו?

בשבוע שעבר נשמו אינספור הורים לרווחה: קבינט הקורונה הכריע כי ילדי הגנים (גילי 0-6) יחזרו ללמוד באופן סדיר, מה שבהחלט היה אמור לשחרר את ההורים ולאפשר להם לשוב לעיסוקם ולעבודתם.

כידוע, בימים אלו אין להורים אפשרות להיכנס לגנים או למעונות, מאחר ועל פי ההנחיות, הם מוכרחים להישאר בחוץ. גם לא ניתן למצוא זמן פנוי כדי לשוחח עם הגננות, ומרבית ההורים מרגישים שהם כלל לא זוכים להכיר את צוות הגן בו נמצאים ילדיהם. כדי להבין מה בכל זאת עובר על הילדים שלנו בשעות בהן הם במסגרת, יצאנו לשוחח עם אלו שפוגשות אותם מידי יום – הגננות והמטפלות.

 

מעונות היום: "הילדים הפכו ל'מבוגרים קטנים'"

"היום הראשון במעון בו אני עובדת כמטפלת היה פשוט מעורר רחמים", אומרת אביטל, מטפלת במעון פרטי בירושלים. "במשרד הבריאות הבהירו לנו שניתן לפתוח את המעון רק בתנאי שלא מכניסים את ההורים לתוך המבנה. כך יצא שילד שלא היה במעון במשך יותר מחודש, לא היה יכול אפילו להיפרד מאמא שלו בהדרגה. הוא פשוט הגיע לשער המעון ומשם נלקח על ידי אחת המטפלות. הילדים, חלקם קטנטנים, בכלל לא זכרו את המטפלות מהתקופה של חודש אלול. היה אפשר לראות את הבהלה בעיניים שלהם, והבכיות הרקיעו שחקים".

לדבריה של אביטל, גם ההורים היו היסטריים. "האווירה הייתה מאוד קשה, וביום הראשון הזעקנו חלק מההורים כדי לקחת את הילדים הביתה, כי הם פשוט לא הסתגלו. אגב, יש לא מעט ילדים שהתחילו את המעון לפני החגים וכעת ההורים הודיעו שאינם ממשיכים. בחלק מהמקרים זה מכיוון שעברו לעבוד איתם מהבית, ובמקרים אחרים מתוך חשש כבד של ההורים".

"אנחנו דווקא חזרנו בשמחה עם כל המשתמע מכך", טוענת רעיה יפרח, מנהלת מעון 'נאות מרגלית' בנתיבות. "האמת היא שחיכיתי ביום הראשון לבכי עד השמיים, אבל זה לא קרה. נראה שהילדים חיכו לשלוות הנפש שיש במעון, כי בבית הם בסופו של דבר קצת נדחקו בין האחים הגדולים והמטלות הרבות של ההורים. הדבר המצחיק ביותר שגילינו הוא שהילדים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, למדו לאכול לחם. הטבחית הפנתה את תשומת ליבי לכך שאם עד היום השתמשנו בשמונה כיכרות ביום, מאז שחזרנו לשגרה אנחנו משתמשים בכל יום ב-12 כיכרות ולא נשאר פירור. הסיבה לכך די ברורה – כנראה שכאשר ילד רעב, אז להורים הכי קל להציע לו פרוסה עם ממרח, והילדים פשוט התרגלו. הטבחית טוענת שכעת נצטרך להעביר את כולם תהליך של 'גמילה מלחם'..."

רעיה מדגישה שהיא בטוחה שהחזרה לשגרה עשתה לילדים רק טוב. "ברור לי שהיה להם טוב בבית, והם גם שבו אלינו כשהם ערניים ופקחים יותר מאי פעם, ממש 'מבוגרים קטנים'. אני חושבת שהם למדו הרבה בתקופה בה היו עם המשפחה, אבל במעון הם מקבלים את היחס האמתי המותאם לגילם, וזאת למרות שחלק גדול מהמטפלות מקפידות על מסיכות וכמעט לא ניתן לראות את החיוך שלהן. הילדים למדו לראות את החיוכים בעיניים, וזה מה שחשוב".

רעיה מדגישה כי היא הנהיגה במעון כלל ברור – אין לדבר על הקורונה ואף לא להזכיר אותה ברמז. "יש ילדים קטנים שחזרו למעון ופתאום שמענו אותם מספרים על 'מה שהיה במלונית' ועל כך ש'היו בבידוד' ועוד סיפורים בסגנון. באופן אישי הצטמררתי. אלו דברים שאסור שילדים בגילים האלו יגדלו עליהם. לא ייתכן שהשנים הראשונות לחייהם יעברו עליהם עם כאלו מושגים. אז אני מזהירה את המטפלות לעשות הכל כדי להפריד בין העולם שבחוץ לבין מה שמתחולל במעון בפנים".

עם זאת, היא מודה שאי אפשר להתעלם מהמציאות. "קיים אצלנו חשש קיומי, בפרט בגלל שהיינו עיר אדומה. אנו  מאוד חוששים מבידוד או מסגר שלישי שעלול להרוס משפחות רבות שגם כך נמצאות במצוקה כלכלית. זו גם הסיבה שכואב לי לראות הורים שלא מקפידים מספיק על מסיכות, או לשמוע על אמא חולת קורונה שבימים בהם היא חלתה, המשיך בעלה לשלוח את הילדים למעון כאילו דבר לא קרה. אני רוצה בכל פעם להסביר להורים: 'אלו הילדים שלכם, והאינטרס שלנו חייב להיות משותף. בואו נקפיד על ההנחיות ועל כל מה שנדרש מאתנו, למען הבריאות של כולנו'".

 

"אין סיכוי לשמור על ההנחיות" (יעל כהן, גננת)

יעל כהן היא גננת של בנים בגן טרום חובה. "הילדים חזרו בשבוע שעבר לגן והיו פשוט מאושרים", היא מספרת, "אני הייתי קצת פחות מאושרת. זה לא שיש לי בעיה לחזור לעבודה, אבל אני חוששת מאוד. קיבלנו הנחיות מפורטות שאומרות שכגננות אסור לנו להתקרב לילדים מעבר למרחק של שני מטרים ועלינו גם לשמור על  מרחק בין הילדים. הסבירו לנו שיש בעיה להכניס צוות מחוץ לגן, ולכן מלבד גננת משלימה אין לנו שום פעילות חיצונית – לא ריתמיקה, לא ספורט, ממש שום דבר".

את מצליחה ליישם את ההנחיות בפועל?

"לצערי ממש לא. בתנאים של הגן שלנו שאינו גדול כלל, אין שום אפשרות לשמור על מרחקים סבירים בין 29 הילדים שלומדים בו, גם אי אפשר לנקות כל הזמן את הגן ואת חדרי השירותים, ואם ילד ניגש אליי ומספר שהסתבכה לו הציצית במכנסיים, אז מה, לא אעזור לו?"

לדבריה, בשנה שעברה הגן נסגר פעמיים בשל ילדים שהתגלו כחיוביים לנגיף ובעקבות כך יצאו כולם לבידוד. לרוב היה זה בידוד משפחתי שקטע את שגרת חייהן של משפחות רבות. "אני חוששת שזה מה שעומד להיות כעת, כי עם כל הניסיונות והמאמצים קשה להבטיח שלא יהיו הידבקויות".

יעל גם  מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי לפנות להורים ולהדגיש את חשיבות הבאת הצהרת בריאות חתומה. "בכל בוקר הסייעת שלי יושבת עם הטלפון במשך שעה, כדי לאתר את כל ההורים ששכחו לשלוח הצהרת בריאות ולהזעיק אותם כדי שיבואו לחתום בגן. "ההורים  מתרעמים, הם מרגישים שאנחנו נודניקיות וכביכול לא מאמינות להם. בכל פעם מחדש אני שומעת מהם על כך ששלחו הצהרות והילד איבד בדרך, או הסברים דומים. אז זהו, אני דווקא כן מאמינה להם וכאמא לשלושה ילדים גם מבינה איך נראות שעות הבוקר בבתים, אבל הורים יקרים, האם אתם לוקחים בחשבון את הקנס שאני עלולה לספוג אם יגלו אצלי ילד שנמצא ללא הצהרת בריאות חתומה?

"יש גם ילדים שמביאים הצהרה, אך כשאני שואלת אותם, הם מספרים שבכלל לא מדדו להם חום. בנושא הזה אני ממש לא מבינה את ההורים. הרי מדובר כאן בסיכון כל כך גדול. מי רוצה לקחת על המצפון שלו את הגן שייסגר, את ימי העבודה שהורים יפסידו ואת הנזק הבריאותי שעלול להיגרם? אני יודעת על לא מעט מקרים בהם ילדים וגננות התגלו כחולים רק בזכות מדידות החום של הבוקר".

ויש לה גם סיפור משעשע: "ביום הראשון בו חזרנו מהסגר, שאלתי מי מהילדים הביא מטבע לצדקה. היו כמה ילדים שניגשו לקופה, וילד אחד בא ולחש לי באוזן שהוא ייתן מחר 'רובל שלם'. ברגע הראשון התפלאתי, לא הבנתי על איזה רובל הוא מדבר. אבל הילד הנרגש הסביר לי שבמשך כל הימים בהם הוא היה בבית, אביו סיפר לו בקביעות סיפורי צדיקים והוא שמע על כך שהם תרמו 'המון רובלים' לצדקה. 'אז הנה', הוא אמר במלוא הרצינות, 'גם אני רוצה לתרום'. אני חייבת להודות שזה היה משעשע מאוד, לקלוט שהמושגים של הילדים שלנו בימי הקורונה הפכו להיות מושתתים בעיקר על מה שהם מקבלים מהבית, כי בגן הם בקושי מבקרים".

 

"אנחנו מגדלים דור של מסיכות" (רחל אברהם ונינט ששון, בעלות משפחתונים)

נינט ששון מתגוררת בבאר שבע ומפעילה בביתה משפחתון. גם היא חזרה לעבודה בשבוע שעבר, למרות שהיא בקבוצת סיכון וחוששת מאוד לשלומה.

"המפגש שלנו עם ההורים מאוד קר ומנוכר", היא אומרת. "יש לי בית פרטי, אז אני מקבלת אותם בשער, עם מסיכה כמובן. השיחה איתי שהייתה נמשכת ביום רגיל בין רבע שעה לחצי שעה ואפילו יותר, אינה קיימת כלל. כמעט לא קיים בינינו קשר חוץ מהווטסאפ.

"זה חבל כל כך", היא מוסיפה, "כי משפחתון בא מלשון 'משפחה', וזה בדרך כלל מה שאני עושה במהלך השנים - הופכת את ההורים לחלק מהמשפחה. כעת זה כבר לא קיים. אני נמצאת עם ילדים בני 0 עד 3, מאוד קשה לי לא לחבק ולנשק את התינוקות.

"במהלך השנים הקודמות הבאתי חוגי ריתמיקה ובעלי חיים, אך כעת אין על מה לדבר. ניסיתי לקראת סוף השנה שעברה להכניס את הריתמיקה לגן וזה היה מאוד קשה, כי המפעילה הייתה חייבת לבוא כשכולה מכוסה. ביקשתי ממנה שהגן שלנו יהיה הראשון, כדי שהילדים לא ייחשפו למגע של ילדים מגן אחר, אבל כמובן שזה היה מאוד מסובך.  

"אני מרגישה כיום שאנחנו יותר בייביסיטר היום מאשר מטפלות. משפחתון זה דבר עם תוכן, עם סדר. עכשיו זה לא מתאפשר, כי הכל נהיה דחוק ולחוץ. אז כן, עושים יצירה וקוראים סיפורים, אבל לא כמו פעם, ההרגשה בבוקר היא כבדה יותר. פשוט כך".

"אני פתחתי את המשפחתון לפני שבוע", מספרת גם רחל אברהם, מנהלת משפחתון בבני ברק. "הימים הראשונים היו קשים מאוד, מבחינתי זה כמו לחזור לתחילת השנה ממש. הילדים בכו הרבה, כי הם פשוט הספיקו לשכוח את המשפחתון. אני רואה עד היום את הלחץ של האימהות שמתנצלות כל הזמן, בעיקר בפני עצמן, על כך שהן נאלצות לשלוח את הקטנצ'יק שלהן מחוץ לבית. הילדים מרגישים את רגשות האשמה, והם כל הזמן לא רגועים".

רחל מציינת שהתופעה מוכרת לה גם מהימים בהם חזרו מהסגר הקודם. "גם אז הילדים התקשו לחזור לשגרה, הם כל הזמן השתוללו והיו חסרי מנוח. הצלחנו לצלוח את זה, אבל זה לא היה פשוט. ילדים מרגישים הכל, והם הכי שקופים שיש בעולם".

כבר שלושים שנה מנהלת רחל את המשפחתון, והיא אומרת שישנן תופעות שהיא מגלה רק בקרב ילדי הקורונה. "אלו ילדים שנולדו לתוך עולם המסכות, כשהם אינם רואים את החיוכים ואת תווי הפנים שלנו. הם גדלים לתוך מציאות הזויה בה גננת אינה יכולה לחבק ולנשק אותם כדי להביע חום ואהבה".

אבל הקושי הגדול הוא לדבריה בחיטוי הצעצועים. "אני מנסה לעשות את ההשתדלות ולמנוע מהילדים לשחק בצעצועים שהוכנסו לפה. לכן, כל צעצוע שנכנס לפיו של אחד הילדים, מועבר אחר כבוד לסלסלה ייעודית, ובסופו של יום אני עושה חיטוי. הילדים די מפסידים מזה. אני גם מלכתחילה נמנעת מלהציע להם משחקים שקשה להעביר אותם תהליך של חיטוי יסודי וממילא יש להם פחות במה לשחק".

נשמע קצת מצחיק להקפיד על כך. הרי הילדים בוודאי מטפסים אחד על השני ובוודאי גם לוקחים מוצצים זה לזה...

את רחל זה לא מצחיק בכלל. "אנחנו עושים את ההשתדלות", היא שבה ואומרת, "ואגב, בנושא המוצצים, אני חייבת לציין שהנהגתי כלל – בכל בוקר כשהילדים מגיעים לגן אני לוקחת את המוצצים ונותנת להם רק בזמנים שהם ממש לא רגועים וזקוקים להם. הקושי העיקרי הוא שלי, כי אני צריכה למצוא דרכים יצירתיות כדי להרגיע אותם, אבל ברור לי שמוצץ שמועבר מילד לילד עלול להעביר אתו את הנגיף. נכון שהילדים מביאים כל יום הצהרת בריאות  ונראים לכאורה בריאים, אבל הם עלולים להיות אסימפטומטיים ואני חוששת מכך".

אגב, רחל מציינת כי מבחינת מנהלות המשפחתונים יש בעיה נוספת: "אם יש ילד חולה במשפחתון, אנו חייבות כמובן לסגור את המסגרת ולהוציא את כולם לבידוד של שבועיים. במשך השבועיים האלו איננו מקבלות כלל משכורת, כי איננו נחשבות לשכירות של המדינה, והמשכורת שלנו היא פייר יום עבודה. מצד שני, גם איננו עצמאיות ולכן לא מקבלות באופן רשמי מענקים".

לדבריה, אחרי הסגר הקודם הן קיבלו מענק מיוחד אותו תיווך השר יעקב אשר, כמו גם בעזרת ארגון 'כוח לעובדים' בו חברות המטפלות. "כעת לא ברור אם נקבל מענק נוסף עבור ימי הסגר של חודש תשרי, ואלו דברים שפוגעים בנו מאוד, שהרי זוהי פרנסתנו".

 

"מורידה את הכובע בפני ההורים" (שיפי קורניק, גננת בחינוך המיוחד)

שיפי קורניק היא גננת ב'צהר הלב' לילדים בגילי חמש עד שש. "הגנים שלנו משויכים לחינוך המיוחד ולכן באופן רשמי למדנו גם במשך חלק מתקופת הסגר. למרות זאת, בכיתה שלי כמעט לא למדו מתחילת השנה, ואני למשל פגשתי את הילדים במשך חמישה ימים בלבד מתחילת הלימודים ועד שחזרנו. בתחילה זה היה בגלל שנסעתי בהסעה עם גננת חולה ונאלצתי להיכנס לבידוד. אחר כך, בתוך ימי הבידוד שלי, הודיעו לי כי אחת הסייעות בגן התגלתה כחולה וכל הילדים יוצאים לבידוד של שבועיים. בהמשך התברר לנו שאחת מילדות הגן גם נדבקה ואף הדביקה את בני משפחתה, שעברו את התקופה הזו בצורה לא נעימה בכלל".

איך נראית כעת השגרה שלכם?

"חזרנו אמנם בשבוע שעבר, אבל ההורים בתחילה לא הרגישו מספיק רגועים כדי לשלוח את הילדים, לכן הם חזרו בטפטופים. ביום הראשון הגיעו רק שני ילדים מתוך שמונה, למחרת הגיעו עוד שניים, ורק השבוע אני יכולה לומר שכבר הגענו לקבוצה מלאה ברוך ה'.

"עבור ילדי החינוך המיוחד אין דבר חשוב יותר משגרה", היא מדגישה. "היא זו שנותנת להם את הביטחון והיא גם מעניקה להם הרבה כלים. ברגע שהשגרה בגן מופרת, אז ממילא גם ההתמודדות בבית הופכת להרבה יותר מורכבת. אנו רואים שוב ושוב בעיות רגשיות שצצות דווקא בזמנים כאלו כשהמערכת כולה מעורערת, וגם מבחינה טכנית – הילדים מפסידים הרבה טיפולים פרא-רפואיים, כך שאיננו יכולים לקדם אותם כפי שאנו שואפים. אז נכון שהם מקבלים דברים טובים אחרים דרך הבית, אך זה לא עם הכלים המקצועיים כמו שיש במסגרת". 

שיפי מציינת שהיא ניסתה במהלך ימי הבידוד ליצור קשר עם הילדים באמצעות זום, אך זה לא הצליח. "היו אולי שני ילדים שנהנו, אך כל השאר לא כל כך הצליחו לתקשר, וזה גם הטריח מאוד את ההורים, כך שהבנו שזו לא דרך נכונה לשמירה על קשר.

"אני מעריצה את ההורים", היא מוסיפה בכנות. "צריך להבין שלהיות עם ילד מיוחד בבית במשך חודש שלם זו משימה לא פשוטה, בפרט כשהוא דורש בידוד ואסור לו לצאת. גם לילדים רגילים זה לא קל, אך כשמדובר בילד מיוחד שלא תמיד מבין את ההיגיון שמאחורי הדברים, זה קשה הרבה יותר. קשה לשכנע אותו לא לצאת, וקשה גם להעסיק אותו לאורך זמן, כי דעתו מוסחת בתוך זמן קצר מאוד. חלק מהילדים בגן שלי עם בעיות קשב וריכוז או עם קשיי תקשורת, כך שלהיות איתם בבית, כאשר נמצאים גם יתר האחים והאחיות, זה מאוד מורכב. אני מכירה הורים שעברו את ההתמודדות הזו ממש בגבורה, ואני מורידה בפניהם את הכובע. הם באמת מאוד מיוחדים וגיבורים".

מה נותן לכם כוח לבנות כעת את הכל מחדש?

שיפי מהרהרת מעט בטרם שעונה: "חזרתי לעבודה אחרי כמעט חודש וחצי שלא פגשתי את הילדים, והם קיבלו אותי בכזו שמחה ובהתרגשות. ממש ראיתי את הצורך הגדול שהיה להם בדמות קבועה של גננת. הם גם התרגשו עם כל חבר שנכנס לכיתה, חיבקו אותו ושמחו לשמוע על החדשות והסיפורים שלו. האינטראקציה המיוחדת הזו הוכיחה לי עד כמה שנכנסנו למצב לא הגיוני, כי לקחת ילדים כאלו ולסגור אותם בבית - זהו עוול של ממש".

בדיעבד, את חושבת שהיה ניתן לשנות משהו?

"לא, אני לא הייתי רוצה לקחת בשום אופן סיכונים ולהפגיש את הילדים במצב בו הם עלולים להידבק או להדביק. הילדים במסגרות שלנו נחשבים לאוכלוסייה בסיכון, לחלקם יש בעיות לבביות או רפואיות, זו עלולה להיות סכנה גדולה. אגב, זו גם הסיבה שמתחילת השנה אנו לומדים בקפסולות, כאשר בכל קפסולה יש רק חמש כיתות. אין שום אפשרות להעביר אנשי צוות בין הכיתות, ולכן אין כמעט מורות מקצועיות שיכולות להיכנס לגן, כך שאנו צריכים להתפשר ולוותר על חלק מהשיעורים. המטרה היא לצמצם מצבים בהם יהיה צורך בבידוד, ולאפשר לילדים שלנו לשמור כמה שיותר על שגרה, בתקופה הכל כך לא שגרתית הזו".