שבר את המתנה ונמחל ע"י המקבל, אך לא ע"י קוני המתנה – האם ישלם?

מעשה שהיה בחברי כיתה ח' בתלמוד תורה מסויים, שהתאגדו על מנת לחזק ולעודד את אחד מחבריהם, שהינו בעל אופי חלש ונחיתי, וסובל מדימוי עצמי נמוך, תסכול וייאוש. החברים הצדיקים החליטו להעצימו ולרוממו, על מנת לחזק את רוחו, ולהגביר את חשקו בלימוד התורה.

ביום שסיים החבר את לימוד משניות סדר מועד, הם רכשו עבורו במשותף גביע קידוש מכובד מקריסטל, והכינו לו מסיבת הפתעה בביתו.

הבית כולו עוטר בקישוטים ובשלטי מחמאות ואיחולים. המתנה הונחה במרכז הסלון, וכולם המתינו לכניסת 'חתן השמחה'.

ברגע שנכנס, החברים קידמו את פניו בשירה בצהלה וריקוד. אחד מהם החליט ליטול את המתנה היקרה על מנת למוסרה לידי החבר, אלא ש...

פתאום הגביע נפל מידו לרצפה, והתנפץ לרסיסים!

פניו של שובר המתנה התכרכמו מרוב צער ובושה.

וכאן, מקבל המתנה מיהר לפנות אליו, כשכולו מרוגש ונפעם, ואמר לו לעיני כל החברים: "אני מוחל לך בלב שלם על שבירת המתנה! אין לכם מושג כמה שמחתם אותי, ממש חיממתם לי את הלב...".

בתום המסיבה, כשיצאו הבחורים מבית חברם, הודיעו חברי הכיתה לשובר: "מקבל המתנה אומנם מחל לך, אבל אנחנו לא מוחלים לך!... הן המתנה היתה ברשותנו, והמקבל טרם זכה בה, שכן עדיין לא הגיעה לידיו, ואם כן, הרי ששברת חפץ שהיה שייך לנו, ומשכך שלם תשלם את דמיו!". (יצויין שהבחור המזיק כבר הגיע לגיל מצוות).

תגובת החבר היתה: "אשלם בשמחה, אבל רק במידה שעל פי הדין אני אכן חייב בתשלום הנזק...".
 

תשובה:

בפשטות, טענת החברים צודקת, כי אכן חברם טרם זכה במתנה, והמזיק הזיק חפץ שהיה שייך להם.

והגם שהמתנה כבר הונחה בחצר ביתו של המקבל (והלכה בידינו שחצרו של אדם קונה עבורו אף שלא מדעתו), וממילא היה מקום לדון שהחבר זכה במתנה בקניין חצר, מכל מקום, טענה זו אינה נכונה, שהרי הבית (החצר) שייך לאביו, והנותנים לא התכוונו להעניק את המתנה לאב.

אולם, כשהצענו את השאלה לפני הרב יצחק זילברשטיין, אמר רבינו כי בכל זאת קיימת סברא לפטור את המזיק מתשלום, וכדלהלן:

עיקר תכליתה וייעודה של המתנה, היתה לגרום לחבר ל"קורת רוח", ומכיון שהמתנה אכן גרמה למקבל לקורת רוח מרובה, והיא היתה עומדת ברשותו (אומנם לא בחצר השייכת לו מבחינה קניינית, אך על כל פנים היתה מונחת ושמורה בביתו), הרי שהמתנה "הגיעה ליעדה"; שכן ברגע שהחבר נכנס והבחין במתנה שבביתו, הוא התמלא בשמחה והתרגשות, ונותני המתנה באו על סיפוקם, בראותם שרצונם הושג. והרי הם לא רכשו את הגביע על מנת להשתמש בו בעצמם, אלא להוציאו מרשותם לרשות המקבל, וברגע שהמקבל נכנס וראה את המתנה, מבחינתם המתנה כבר יצאה מרשותם והגיעה ליעדה.

לסיכום: נראה ששובר המתנה פטור מלשלם את דמיה לחברי הכיתה.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.