מריבה סוערת פורצת, וכעת משכין השלום דורש את הלא צפוי...

הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כ"ה, י"ב). נודע מה שכתב בזוהר (ח"ג נ"ז ב') ובכתבים, כי נדב ואביהו אינון תרי פלגי גופא, דלכך נטל פינחס נשמת שניהם, שהם נחשבים לאחד. וזהו שנאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום", כי נודע שהמחבר שני דברים יחד נקרא "שלום", וגם כן כשיש פירוד בין אנשים, זה האדם המחברן נקרא "רודף שלום", וסיבת חטא נדב ואביהו שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר "ויקחו איש מחתתו", שלא היה שלום ביניהם, ופינחס תיקן זה וניתתקן על ידי שניתן לו ברית שלום לחברן בחינת נשמת נדב ואביהו לחד גופא (בעל שם טוב).

מעשה ביהודי ששכר חנות רחבת ידיים מחבירו למשך שנתיים. בתום תקופת השכירות, כאשר ישבו השניים לסכם על המשך השכירות, התפתחה ביניהם מחלוקת קשה...

המשכיר טען בכעס: "אחרת כמה פעמים בתשלום השכירות, וגם הייתי צריך לרדוף אחריך מספר פעמים בגין צ'קים שחזרו. אתה טיפוס לא הגון וערמומי...". כנגדו התרעם השוכר: "יש המון ליקויים בחנות שהבטחת לתקנם ולא עמדת בדבריך!..."

הוויכוח בין הצדדים עלה לטונים גבוהים יותר, עד שהשוכר הודיע בזעם: "לא אדרוך יותר בחנות שלך!". המשכיר צעק עליו בחזרה: "גם אם תתחנן אלי להמשיך לשכור את חנותי, לא אסכים בשום פנים ואופן...!".

כעבור מספר ימים נרגעו הרוחות. יהודי בשם משולם, שהינו ידידם של המשכיר והשוכר, החליט להשכין שלום בין שני הניצים.

הוא נהג ממש כאהרן הכהן. בתחילה פנה אל המשכיר וסיפר: "דע לך שידידנו השוכר יושב ומצטער על שהטיח בך האשמות וגערות. הוא מעוניין להמשיך את השכירות, וגם לך הדבר משתלם, כי זכית לרווחים נאים ממנו...".

משם המשיך משולם לבית השוכר, והשמיע באוזניו דברים דומים: "התגרה המיותרת שפרצה ביניכם, אינה אלא מעשה שטן! דע לך שכעת המשכיר יושב בביתו ומתחרט על דבריו הקשים כלפיך... הרי העסק שלך כל כך שגשג במקום, ומדוע תפסיק את השכירות בגלל מריבה טיפשית?!..."

מאמציו של משולם נשאו פרי - הוא הצליח להפגיש בין השניים, בחנות המושכרת, עד שהשלימו ולחצו ידיים בחום... לאחר מכן, ישבו לעריכת המשך חוזה השכירות.

ומה שאירע עכשיו היה בבחינת הלא-ייאמן; "רבותיי", פנה משולם אל השניים, "אל תשכחו מי תיווך כאן ביניכם... במחילה, עליכם ליתן לי 'דמי תיווך'!"

שני הידידים ההמומים טענו כנגדו: "לא פעלת כמתווך, אלא כאיש של שלום, כאהרן הכהן!"

עם מי הדין?

תשובה:

מעשה בבעל שגירש את אשתו, וכעבור זמן מה, שדכן הצליח לשכנעו שיחזיר את גרושתו. השדכן תבע שכר שדכנות, והבעל ואשתו טענו שאין זה 'שידוך חדש'.

הנידון הגיע אל שולחנו של הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל ('הליכות ישראל' סי' י"ב), והכרעתו היתה, שאין מנהג בשידוך שכזה לשלם לשדכן דמי שדכנות מלאים, כפי שמשלמים עבור שידוך ראשון (שאז ההנאה והשמחה מרובה, כמשוש חתן על כלה), ולכן צריכים הדיינים לאמוד את מידת השתדלותו של השדכן, ולפי ראות עיניהם ייקבע שכרו.

האם ניתן לדמות נידון זה לשאלתנו? - בוודאי שלא! שכן לאחר גירושין בין בני זוג, נתפרדה החבילה לגמרי, וכעת השדכן גרם ליצירת קשר נישואין חדש, ולכן זכאי לשכר מסויים. מה שאין בנידון השכירות, שהמשכיר והשוכר כבר מקושרים ביניהם בהשכרת הנכס (וכל אחד מהסוחרים מכיר בתועלת שכירות הנכס עם זולתו), ומשכין השלום לא חידש כאן שכירות חדשה, אלא רק סילק את המריבה והאיבה שנוצרה ביניהם, ועל פעולה שכזו (שנחשבת כ'מבריח ארי', ולא כהשבחה), אין כלל נוהג לשלם "דמי תיווך".

ושכר מדין "יורד לשדה חבירו" ומדין "נהנה" (עבור פעולה או טובה כלשהי), שייך דווקא בדבר שיש רגילות או מנהג לשלם עליו (יעויין בקצות סי' קכ"ט סק"ט), ועל השכנת שלום ו'גישור' בין משכיר ושוכר, מעולם לא שמענו שנוטלים שכר... (וע"ע בשו"ת מהרש"ג ח"ג סי' ק"ב).

לסיכום: משולם אינו זכאי לדמי תיווך.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.