התוכי החדש פתח את פיו – ובני הבית נחרדו

מעשה שהיה כך היה:

ליהודי בשם ראובן יש בן הסובל ממצוקה רגשית כלשהי. יעצו לו מומחים, להכניס לבית בעל חיים, כדי שהבן יטפל בו וישחק עמו, והאיש החליט לקנות תוכי מדבר.

הוא נסע לעיר תל אביב, נכנס לחנות לחיות נוי ושאל את המוכר האם יש לו תוכי מדבר.

בעל החנות סיפר לו: "יש לי תוכי מדבר אחד בלבד, מיוחד במינו, מזן ג'אקו, בעל מראה ססגוני מדהים. מחירו הוא... 5,000 ש"ח".

ראובן החליט לרכוש את התוכי ושילם למוכר את הסכום.

בבואו לביתו עם התוכי, כל הילדים צהלו ושמחו...

ראובן הציג בפניהם את דברי רבינו אברהם בן שלמה (חכם קדמון מצנעא שבתימן, בפירושו למלכים-א' עמ' רכ"ו) שכתב: התוכי הוא הממוצע בין בני האדם לעופות, ולא ניתן לו הדיבור השלם כמו לאדם, ומאידך, אינו אילם לגמרי מן הדיבור כמו שאר בעלי החיים, אלא שאם ילמדוהו לדבר מדבר, כי לשונו דומה ללשון בני אדם. ולכן נקרא "תוכי" מלשון "תָּוֶךְ", כלומר ממוצע (בין בני האדם לבעלי החיים). וממשיך רבי אברהם בן שלמה לספר: ואני ראיתי תוכי במצרים, אצל אדוננו הנגיד מבורך ז"ל, שקיבלו כתשורה מאיש יהודי שהגיע מארץ הודו, ולימד את התוכי פסוקים רבים, ושמעתי את התוכי קורא פסוק "שמע ישראל" כולו עד "אחד", ומאריך באחד... ופסוק "אנא ה' הושיעה נא", ופסוק "אשרי יושבי ביתך"!

ובכן, כל בני הבית המתינו למוצא פיו של התוכי, וכשפתח את פיו, ראובן נתקף בהלם וזעזוע...

התוכי החל לכנות את בני הבית בכינויי גנאי, ואף איחל להם את הגרוע מכל... תצלנה אוזניים משמוע!

הילדים הצדיקים הניחו מיד את האצבעות באוזניים, ובעל הבית מיהר ליטול את הכלוב עם התוכי ורץ עמו החוצה.

הוא החיש פעמיו בחזרה לעבר החנות, ודרש מבעליה לבטל את המקח ולקבל בחזרה את כספו, "הלוא בוודאי הבחנת שאני יהודי חרדי, האמון על חינוך ילדיי לטוהר הלשון, וכיצד לא הודעת לי שכל שיחו ושיגו של התוכי בגידופים וחירופים?!".

בעל החנות הציע: "אולי כדאי שתנסו לשנות את אוצר המילים של התוכי, תרגילו אותו לדבר כיאה וכיאות".

השיב ראובן: "וכי אתה באמת סבור שניתן לעשות זאת ברגע אחד! עד שאנו נלמד אותו לדבר יפה, הוא עלול חלילה להשפיע עלינו...".

טען בעל החנות (שעדיין אינו שומר תורה ומצוות): "הרי בשעת הקנייה לא הצבת שום תנאים אודות דיבוריו של התוכי, וגם החלטת לרוכשו מבלי לערוך שום בדיקות ובירורים, ולכן סבורני שהמקח אכן חל. ובכל זאת, אני מוכן שתשאל דיין, וככל אשר יורה נעשה!".

תשובה:

א) הדין הוא שהמוכר חפץ לחבירו ונמצא שיש בו איסור, הרי זה מקח טעות (כמבואר בשולחן ערוך חו"מ סי' רל"ב סעיף י"א). ואפילו אם מכר לו דבר שאיסורו רק מדרבנן, רשאי הקונה לבטל את המקח (כמבואר שם בסי' רל"ד ס"ג), ואפילו אם מדובר בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא (יעויין נתיבות סי' רל"ב בחידושים סקי"ב, ו'משפט שלום' למהרש"ם שם אות י"ב).

ואם כן, לכאורה הקונה יכול לטעון שמכיון שביקש לרכוש תוכי שייחודו הוא בכך ש"מדבר", אם כן בוודאי שאם מוציא מפיו דברי נבלה וטינוף, לא שייך כלל שיכניסו לביתו, בפרט כשיש לו ילדים קטנים שעלולים ללמוד את מילותיו של התוכי, והרי זה מקח טעות. (וראה להלן בסוף התשובה מקורות לחומרת העוון הנורא של נבלות הפה).

ב) אך מאידך - אולי ניתן לטעון שאין לפנינו מקח על דבר שנחשב לחפצא של איסור ממש, דהיינו התוכי אינו חפץ אסור, כבשר נבילה או כבגד שעטנז, ואם כן אולי המכירה חלה.

וכמו כן, כלל גדול בידינו בדיני מקח טעות (כפי שנפסק בשו"ע חו"מ סי' רל"ב ס"ו): "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירים. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו, אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך". דהיינו, הגדר של "מום" לעניין מקח טעות, הוא שבני המקום בו נעשה המקח, מחשיבים דבר זה למום כזה שמבטלים בגינו את המקח, ואם כן, מאחר ולבושתנו וחרפתנו, אצל חלקים רבים מאלו שאינם שומרים תורה ומצוות, אין תוכי שכזה נחשב ל"מום", ובאזור שכזה ראובן קנה את התוכי, ממילא המקח חל.

ג) אולם, למעשה נראה שיכול ראובן לבטל את המקח, מפני שקיימת כאן טענה גדולה כלפי המוכר - הן בוודאי הבחנת לפי חזותו של הקונה, שהוא משתייך לציבור שומרי התורה, שידוע לכולם שהינם מקפידים מאוד על ניקיון הדיבור, והיאך אפוא לא גילית לו שמדובר בתוכי שכל דיבוריו הם רק חירופים וגידופים?! ולכן רשאי הקונה לטעון שמדובר במקח טעות.

וסמך לסברא זו, הביא הגאון רבי שלמה ידידיה זעפראני שליט"א, משני המקורות הבאים:

1) נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' רל"ב סעיף כ"ג): המוכר שור לחבירו ונמצא השור נגחן (שלא ניתן לחרוש עמו, ואף אסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק, אלא יש לשוחטו), אם בשעת הקנייה לא היה ברור אם קנאו הקונה לחרישה או לשחיטה, כגון שהוא אדם שרגיל לקנות שוורים הן לחרישה והן לשחיטה, אזי אין זה מקח טעות, כי יכול המוכר לטעון: 'לשחיטה מכרתיו לך'. וכך הוא הדין אפילו אם הרוב קונים לחרישה, כי אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מיד המוכר את המעות שקיבל.

אכן - ממשיך השו"ע - כל זאת שייך רק בסתמא (שאין ידועה סיבת קנייתו של הקונה, לחרישה או לשחיטה), אבל אם מדובר בקונה שאינו רגיל לקנות שוורים אלא לחרישה, והמוכר מכיר בעובדה זו, הרי זה מקח טעות.

והרי גם בענייננו המוכר מן הסתם מכיר בעובדה שהקונה החרדי לא מתכוון לרכוש תוכי מקלל, וממילא יכול הקונה לטעון שיש כאן מקח טעות.

2) חידש ה'תרומת הדשן' (סי' שכ"ב, הביאו הרמ"א בחו"מ סי' רל"ג), שאם אדם היה חפץ לקנות בשר לאכילה, והמוכר מכר לו בשר בחזקת שהוא 'איל מסורס', שהוא בשר משובח, ונמצא שבשר האיל אינו מאיל מסורס - הדין הוא שהמקח קיים, כיון שסתם בני אדם אינם מקפידים בכך. אומנם, אם ידוע שהקונה אסטניס, שאינו אוכל בשר איל שאינו מסורס, הרי זה מקח טעות, (והרי זה כאילו ביקש הקונה לקנות חיטים יפות, והמוכר סיפק לו רעות, שבוודאי זה מקח טעות. סמ"ע סק"ה).

ולענייננו - הרי ברור לכולם שציבור שומרי התורה 'אסטניסטים' ביחס לניבולי פה, ומקפידים מאוד שלא יִשָּׁמְעוּ כלל בגבולם, ולכן זהו מקח טעות.

לסיכום: הקונה רשאי לבטל את המקח ולקבל בחזרה את הכסף ששילם למוכר עבור התוכי.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.