"נשיקותיו של אבי היו כדקירות בליבי" הוא סיפר ושאל לדינו

לפנינו שאלה מעניינת בדיני "גניבת דעת", ונציג אותה בלשונו של השואל:

בתקופה האחרונה, נקלעו הוֹרַי למצוקה כלכלית, ואף הפכו לבעלי חוב. התכנסנו אני וארבעת אַחַי, וטיכסנו בצוותא עצה, כיצד נוכל לעזור להורינו.

לבסוף הוחלט, שביום ההולדת של אימנו שתחי', שיערך בעוד מספר ימים, נערוך בבית הורינו סעודת מצוה, ונעניק להם מעטפה עם כסף, כשכל אחד מהאחים יתן כפי נדבת ידו לטובת הצלת ההורים.

כל אחד מֵאַחַי הכניס למעטפה סכום העולה על 10,000 שקלים, אך אני לא הכנסתי כלום, משום שגם אצלי המצב הכלכלי לאחרונה הינו בכי רע...

האחים ידעו שאני היחיד שלא נתתי אפילו פרוטה אחת, ואף על פי כן רשמו על גבי המעטפה כי היא ניתנה להורים היקרים "מאת כל הבנים האוהבים".

למחרת, אבי ניגש אלי וחיבקני בחום, תוך כדי שהרעיף עלי ברכות והודאות... "אינך יודע כמה הטבת עמנו יחד עם שאר אחיך, על ידי התמיכה הכספית כיסנו בס"ד את רוב החוב שלנו, מגיע לך יישר כוח גדול...".

עמדתי מסומר למקומי, לא ידעתי כיצד עלי להגיב. נשיקותיו של אבי היו כדקירות בליבי, כי הרגשתי שאינן מגיעות לי אלא לאחי.

התעוררה אצלי התחבטות קשה - האם מותר לי לשתוק ולקבל את מילות ההוקרה הלבביות של אבא, או שמא יש בכך חשש "גניבת דעת", כי הוא מחזיק לי טובת הנאה מרובה עבור נתינת הכסף, כשהאמת היא שלא נתתי מאומה...?
 

תשובה:

איסור גניבת דעת

כידוע, איסור חמור הוא לגנוב את דעת הבריות, עד שאמרו חז"ל (תוספתא ב"ק פ"ז): 'שבעה גנבים הם, הראשון שבכולם גונב דעת הבריות' (ובריטב"א בחולין צ"ד. הגירסא היא: 'גדול שבכולם'). והחטא של גניבת דעת חמור אצל חכמים יותר מן הגזל, כי גדרי האמת הם מיסודי הנפש (שע"ת לרבינו יונה סי' קפ"ד).

ומבואר במסכת חולין (צ"ד:), שאסור לאדם לגרום לכך שחבירו יחזיק לו טובה בחינם, בכך שיסבור (בטעות) שהיטיב עמו, אבל אם האדם לא התכוון כלל לגנוב את דעת חבירו, אלא חבירו הוא זה שמטעה את עצמו, כגון שרואה את אחד מידידיו שהגיע לעיר, ומודה לו על שטרח ובא לכאן לחלות את פניו, אזי אין צריך לגלות לו שהאמת היא שמטרת בואו היתה אחרת ולא התכוון כלל לכבדו.

ובענייננו, מסתבר שהאב אינו נחשב כאחד שמטעה את עצמו, כי חושב לתומו שגם הבן דנן העניק לו מכספו, על פי המצויין על גבי המעטפה שהמתנה היא מכל הבנים, ולכאורה אם הבן ישתוק ויקבל את הוקרתו המרובה והחזקת הטובה של האב כלפיו, עבור 'נתינת הכסף שלו', קיים בכך חשש גניבת דעת האב.

קניין "אודיתא"

אולם, כאשר הצענו את השאלה לפני הרב יצחק זילברשטיין, השיב הרב: הבן רשאי לשתוק ולקבל את הערכת והוקרת אביו, וזאת משום שנראה כי גם לבן זה יש חלק בכסף שניתן להורים!

הכיצד? -

הנה ישנו קניין שנקרא "אודיתא", ומהותו הוא: הודאה הנמסרת מאדם על ממון השייך לו, שהוא של פלוני, שאף על פי שברור לכל שהממון לא היה שייך לפלוני, מכל מקום, בכוחה של הודאה זו מצד הבעלים, לְזַכּוֹת ולהקנות את הממון לפלוני שההודאה נמסרה לטובתו. לפי שיטת רוב הפוסקים, הודאה זו נחשבת כמעשה קניין ממש.

לאור זאת, גם בענייננו נאמר, שמכיון שאחים רשמו על המעטפה שנִתנה "מאת כל האחים", הרי שבכך מסרו כביכול "הודאה", שהכסף שייך גם לאח זה שלא נתן מאומה. וכפי שנתבאר, על פי הודאה זו זכה האח בחלק מהכסף. נמצא אם כן, שגם האח שלא נתן מכספו, הינו שותף במתנת האחים, ולכן רשאי לשתוק ולקבל את ה'הכרת הטוב' מצד אביו.

אולם, יש הסוברים שאין קנין אודיתא מועיל אלא כשמודה הבעלים לפני עדים, ולפי שיטתם, לכאורה האח לא זכה בחלק ממתנת אחיו. אומנם, מכיון שישנם פוסקים החולקים וסוברים שאודיתא מועיל אף בלא עדים, לכן נראה שיכול הבן לסמוך על שיטות אלו ולשתוק. ומלבד זאת, אולי אפשר לטעון, שהכתב שכתבו הבנים על גבי המעטפה (שהכסף שייך גם לאחיהם), נחשב כהודאה גמורה, כהודאה בפני עדים, וממילא יתכן שלכל השיטות זכה האח בחלק מהכסף.

לסיכום: הבן רשאי לשתוק ולא לספר לאביו שאינו שותף בנתינת הכסף.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.