"מעיניי החלו לזלוג דמעות" סיפר המלמד לאחר מפגשו עם הרב שטיינמן

את הסיפור המדהים והמרגש שלפנינו, סיפר אחד המלמדים בתלמוד תורה מפורסם במרכז הארץ:

כידוע, מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל החשיב מאוד את המבחנים שהיה עורך לילדים הרכים, בטענה שהדבר מותיר בהם רושם לשנים רבות, כאשר הם רואים 'יהודי זקן' (כלשונו) המתעניין במה שלמדו. הגראי"ל לא שאל את הילדים שאלות קשות, אלא הציע לפניהם שאלות פשוטות, על מנת לבחון האם הם יודעים את הפשט הפשוט ביותר בחומר שלמדו, באופן שכל ילד יכול היה לענות תשובה נכונה ולשאוב עידוד וחיזוק.

באחד הימים, הגעתי עם כל תלמידי הכיתה למבחן במעונו של מרן ראש הישיבה. לפני שיצאנו מהאוטובוס, לקחתי את הרמקול ואמרתי לתלמידים: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. ילדים יקרים, התורה שניתנה בהר סיני, נמסרת מדור לדור על ידי גדולי התורה; כעת ניכנס יחד באימה ויראה למעמד הר סיני קטן משלנו...".

ההתרגשות היתה עצומה. המבחן היה קל, אך מלא באהבת תורה. הילדים עונים בביטחון, ומרן מרעיף עליהם שבחים ללא גבול...

לאחר המבחן, ניגש ילד ילד אל מרן ללחוץ את ידו ולקבל ברכה.

הילדים יצאו מלאי שמחה והתפעלות, והחלו לעלות לאוטובוס עם מנהל התלמוד תורה, ואני שמתגורר בבני ברק, התחלתי לפסוע לכיוון ביתי.

צעדתי מספר מטרים, ולפתע הבחנתי באברך שרץ אחריי... "האם אתה הרב'ה של הכיתה?", שאל. עניתי בחיוב, והוא המשיך: "מרן מחפש אותך מהרגע שיצאת"...

מיד פתחתי בריצה ונכנסתי חזרה אל הקודש.

מרן שמח מאוד לראותי. חששתי מאוד שמא לא לימדתי נכון את הילדים, ומרן מיד הרגיע אותי, ביקש שאשב ופתח בדברי שבח והערכה על מלאכת השמים הנפלאה שלנו, והביע שביעות רצון על יראת השמים של התלמידים וידיעותיהם בתורה.

לאחר שנשמתי לרווחה, התנהל בינינו הדו שיח כך, (בערך בלשון הזו):

מרן: "מי חוזר עם הילדים לחיידר?".

השבתי: "המנהל חוזר עמם".

מרן: "האם הרבנית שלך יודעת שאתה כאן היום?".

- "בוודאי".

מרן: "זאת אומרת שהיא ממתינה לך ואתה מתעכב בגללי...".

- "חלילה".

מרן: "יש כאן טלפון, תטלפן בבקשה ותאמר לה שאתה מאחר קצת בגללי".

- "בדרך כלל אני מגיע הרבה יותר מאוחר, בגלל הנסיעות, כך שהיא לא ממתינה לי".

מרן: "אבל היום היא יודעת שאתה כאן ותקדים להגיע, אסור לגרום לה דאגה ולו לשנייה אחת".

- "מתקשר".

מרן: "שכוייח שאתה משקיע בי את הזמן הפרטי שלך".

- "אדרבה, הזכות היא שלי".

מרן: "אם דיברתם על זכויות, יש לי שתי בקשות ממך".

- "נעשה ונשמע".

מרן חייך והמשיך: "נו כאיש אחד בלב אחד... ראה נא, ישנם שני ילדים בכיתה שלך; את האחד שאלתי כך, ואת השני שאלתי כך" (מרן פירט את השאלות).

- "אכן, האם לא ענו נכון?".

מרן: "ענו מצויין, אך האם הבנת מי הילדים אליהם התכוונתי?".

- "בוודאי".

וכאן מרן קם ויצא מהחדר, וחזר לאחר כמה רגעים עם 200 ש"ח. הוא הגיש לי את השטר ואמר: "אני מבקש ממך מאוד שתדאג לרכוש לשני הילדים נעליים חדשות".

- "אכן, נעשה ונשמע".

מרן: "שלא תחשוב שיש כאן רוח הקודש או דומה לזה... בדרך כלל ההורים מאוד מתרגשים שהילדים רואים 'יהודי זקן', ולכן מלבישים את הילדים בבגדי שבת היפים ובנעלי שבת, ואלו השניים, באו עם נעליים קרועות...".

מעיניי החלו לזלוג דמעות. שאלתי את רבינו: "כיצד אפשר לרכוש את המידה הזו של נושא בעול עם חבירו?".

מרן: "נו, הרי משלמים לך לשים לב לכל פרט, וכי ראית טייס במטוס שלא שם לב לכל מנורה אדומה שנדלקת?! תדע שזה היינו הך, היות ואתה והתלמיד באותה סירה, ותלמיד שגלה מגלים רבו עמו, אם כן כל מה שקורה לתלמיד הוא באחריותו של הרב'ה. כך מצליחים".

כשכולי נפעם ונרגש, עמדתי להיפרד ממרן, וכאן פנה אלי מרן ואמר: "אם לא קשה לך, יש לי עוד בקשה אחת".

- "בוודאי, נעשה ונשמע".

רבינו, אביהם וליבם של ישראל, הוריד את הראש והחל לבכות... "אני כבר זקן, אין אני יודע מה יהיה איתי בדין, וזהו פחד גדול... אין בי מצוות, ואני מבקש ממך להיות לי לעזר בעניין...".

הייתי בהלם מוחלט. אמרתי לרבינו: "הרי לראש ישיבה יש את זכות 'איילת השחר', הרבצת תורה ויראה, הנהגת הדור..."

מרן: "הלוואי... תראה אני מבקש ממך לעזור בנושא שזה על חשבון הזמן שלך, ולכן אשלם לך כל חודש על הזמן הזה, כפי הסכום שתבקש, ובל"נ אשלם בלי עיכוב, בתנאי שעדיין אֶשָּׁאֵר כאן (הראש ישיבה הצביע על העולם הזה). הנה יש ילד בכיתה שלך, שכאשר שואלים אותו שאלות ברבים, הוא נלחץ ומתחיל לגמגם קשה; אני מתחנן בפניך שלא לבחון אותו ברבים כלל, אלא תבחן אותו בכתב או ביחיד, ובתנאי שיהיה בתבונה, באופן שאחרים לא ישימו לב... אשלם לך על זה שאתה בודק את המבחן על חשבון הזמן שלך...".

פרצתי בבכי. אמרתי לרבינו שלא אקח כסף, והוספתי בצער: "איך לא חשבתי על זה לבד?!".

סיים רבינו, הרועה הנאמן של הדור: "ילד שלא טוב לו או מתבייש, זה דיני נפשות ממש! ילד שיודע שמתחשבים בו, הוא הוא ילד שגם יתחשב באחרים, ויהיה מענטש (-בן אדם), ובלי להיות מענטש לא ניתן לגדול...".

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.