ראובן התקין את המצלמות במתחם החנייה מכספו, ולבסוף נגנב רכבו של שמעון

ראובן ושמעון הינם שכנים בבניין דו-קומתי בשכונה יוקרתית. מתחם החנייה המשותף לשני הדיירים ממוקם בחלקו האחורי של הבניין, ולכל אחד משני הדיירים שני מקומות חנייה. והנה, לאחרונה התרבו גניבות רכבים באזור, ופנה ראובן אל שכנו שמעון והציע לו: "ראה נא, לכל אחד מאתנו שני רכבים מפוארים; מה דעתך שנתקין מצלמות במתחם החנייה המשותף שלנו, כדי שהדבר ירתיע את הגנבים מלהיכנס לכאן, ובמקרה שתארע חלילה גניבה, נוכל לעלות על עקבות הגנבים באמצעות צילומי המצלמות".

"איני מעוניין להוציא הוצאות להתקנת המצלמות" השיב שמעון. גם לאחר שראובן המשיך להפציר בו, הוא סירב להשתתף בעלויות התקנת המצלמות.

לבסוף ראובן החליט להתקין לבדו את המצלמות, ושילם עבורן 8,000 שקלים.

כעבור מספר שבועות אחד הרכבים במתחם החנייה נגנב באישון לילה. של מי היה הרכב? - של אותו אחד שמיאן בתוקף להשתתף בהתקנת המצלמות - שמעון!

המשטרה לא הצליחה ללכוד את גנבי הרכב היקר, ואף לא לעלות על זהותם, וכעת פונה שמעון אל ראובן ובקשתו בפיו: "ידידי היקר, יש ברשותך תמונות שבאמצעותן אוכל להציל את רכבי, אנא תמסור לי את התמונות שצולמו אמש במצלמה שלך, הרי זה ממש בגדר 'זה נהנה וזה לא חסר', אני נהנה ואתה לא חסר כלל, שכן ממילא החלטת להתקין עבור עצמך את המצלמות".

"אמסור לך בשמחה רבה את התמונות", השיבו ראובן בחביבות, "אך רק לאחר שתשלשל לידַי 4,000 שקלים!...", "ימחל לי כבודו, אך לכאורה זו מדת סדום" (יעויין בב"ב י"ב:), התקומם שמעון, "אם ברשותך דבר-מה שיוכל לעזור לי באופן שלא יחסר ממך מאומה, אם כן מה איכפת לך למוסרו לי".

ונשאלת השאלה: האם אכן ראובן מחוייב ליתן את התמונות לידי שכנו, או שמא אינו חייב בזה ורשאי לתבוע ממנו השתתפות בדמי המצלמות?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

נראה שאין זה נכון לומר שראובן 'לא חסר', משום שהוא הוציא הוצאות לטובת הנכס המשותף, וכוונתו היתה ששמעון ישתתף עמו (כפי שראינו שדרש ממנו להשתתף בהוצאות), אלא שלא יכול היה לכופו; אך כעת, ששמעון רוצה בשירותי המצלמה, בודאי שראובן רשאי לתבוע שישתתף בהוצאות שהשקיע במצלמות שישרתו בשותפות את שניהם.

וכמו שכתב הרמ"א (חו"מ סי' רס"ד ס"ד), שמי שהציל את ספריו ואת ספרי חבירו מן השריפה, וכעת מבקש מחבירו תשלום עבור הצלת ספריו, הדין הוא שאם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו, אין חבירו חייב לשלם לו כלום, אך כל זה דוקא כשירד תחילה בכוונה להציל את שלו, אלא שהציל גם כן של חבירו עמו, אבל אם ירד על דעת שניהם, חייב חבירו ליתן לו מה שנהנה, מפני שעל דעת כן הציל. וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה (והיינו שהשביחו. נתיבות), לא יוכל חבירו לומר: בחינם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו.

והוא הדין למקרה דנן, שראובן ירד להתקין על דעת שניהם, וכעת שמעון דורש ליהנות מהמצלמות, רשאי ראובן לומר שאינו מוכן ליתן לו שותפות בהשקעה שהשקיע לטובת שניהם אלא אם כן ישתתף עמו בהוצאות. וממילא לא שייך לטעון כאן 'כופין על מדת סדום', שכן אין מדובר על הנאה שמגיעה לשמעון ממילא, אלא זו הנאה שעלתה לראובן ממון רב, ושמעון דורש לקבל אותה לידיו, ולכן רשאי ראובן לתבוע שישתתף בהוצאות ההשקעה.

וכן נוכל ללמוד מדברי בעל ה'דברי מלכיאל' (ח"ג סי' קנ"ז) שכתב: "בכל מקום שיש איזה הוצאה ופעולה שמשותף בה טובת שני אנשים, הרי הם שותפים בדבר וכופים זה את זה ליתן חלק בהוצאה ההיא. וכל זה בדבר שידוע שההכרח לעשות הוצאה זו והמנהג כן. אבל בשאר דברים, יוכל אחד מהם לומר לא ניחא לי לעשות הוצאה על טובה זו. אכן, אם גילה דעתו שניחא לו בהוצאה על זה, אם כן איגלי מילתא דמיקרי שותף לפעולה זאת, והיה יכול לכופו מתחילה להשתתף בהוצאה זו. ולפיכך מגלגלין עליו את הכל".

(והגע בעצמך, אדם הגר בקומה גבוהה, וביקש לבנות מעלית, אך השכנים מיאנו להשתתף עמו, ומשכך החליט לבנותה מממונו, ולכן נעל את המעלית במנעול. כעת באים השכנים ואומרים לו: "תן לנו בבקשה את המפתח כדי שגם אנו נוכל להשתמש, הרי זה בגדר 'זה נהנה וזה לא חסר', כי ממילא כבר הוצאת הוצאות עבור עצמך"... היעלה על הדעת שיצטרך ליתן להם?! אלא על כרחך לומר, שכשעשה את המעלית, דעתו היתה לגבות את דמי עלותה לכשירצו שכניו להשתמש בה; וכך גם בשאלתנו - מסתבר שראובן התקין את המצלמות על דעת שאם שכנו יבקש תמונות, הוא יוכל לדרוש ממנו להיות שותף במצלמות, ולשלם את מחצית דמיהן).

לסיכום: ראובן רשאי לדרוש משמעון שישתתף עמו בהוצאות התקנת המצלמות!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.