הגננת צילמה את נכדיה על גבי השתקפות הרקע המרשים השייך לצלמת

מעשה בגננת שהזמינה צלמת לצלם את ילדי הגן לקראת סוף השנה. הצלמת הגיעה וצילמה את הילדים על רקע נוף מדהים שהביאה עמה. לאחר שסיימה את עבודתה, אמרה לה הגננת: "ראי נא, משום מה ארבעה ילדים לא הגיעו היום לגן, האם תוכלי להגיע בבקשה גם מחר כדי לצלמם?" הצלמת השיבה בחיוב, "אשאיר את הרקע תלוי על גבי הקיר, ומחר בבוקר אשוב לצלמם".

כשעזבה הצלמת את הגן, מיהרה הגננת לצלצל אל בנותיה וכלותיה והודיעה: "הזדרזו ובואו אל הגן עם הילדים ועם מצלמה... יש כאן רקע מאוד מיוחד וכדאי שיצטלמו לצדו...".

ואכן הנכדים הגיעו (כשלושים בנים ובנות כ"י), והצטלמו על הרקע המופלא.

למחרת הגיעה הצלמת והשלימה את עבודתה, וכשעמדה לצאת ביקשה הגננת להודות לה, "בזכותך יש לי בבית מזכרות נפלאות מנכדיי"... הצלמת ביקשה שתסביר את כוונתה, ולאחר שהסבירה, עמדה הצלמת ותבעה: אני מאוד מצטערת, אבל עליך לדעת שהשקעתי ממון רב בהכנת הרקע, ועמו אני עובדת, כך שאין רשות לאף אחד להשתמש בו; כמדומני שאת צריכה לשלם לי שכר (יחסי) עבור הצילומים על גבי הרקע שלי!"

הגננת טענה לעומתה, שלא חיסרה ממנה מאומה, ולא נגעה כלל בחפציה, "בסך הכל העמדתי את הילדים וצילמתי אותם על הרקע הזה..."

עם מי הדין?

העתיק את התוויות של חבירו

היה מקום לומר שמאחר והצלמת השקיעה ממון ביצירת הרקע, והוא עומד לשכירות, אם כן הרי שיש לחייב את הגננת מדין 'נהנה', שכן נהנתה מהשקעתה ומלאכתה של חברתה.

ויעויין עוד בשו"ת 'דברי מלכיאל' (ח"ג סי' קנ"ז), שדן אודות ראובן שהמציא שתייה מתוקה וריחנית, וזאת לאחר שעמל והוציא הוצאות רבות עד שזכה להשיג על כך רישיון ממשרד הבריאות בוורשא. הדביק ראובן 'עטיקעטין' (תוויות) על גבי הבקבוקים, ובהם צויין שמו ומספר הרישיון הממשלתי. והנה, קם שמעון ואף הוא החל לשווק שתייה מתוקה, כאשר על גבי בקבוקיו מתנוססות אותן תוויות, כמתכונת התוויות של ראובן... ראובן מיהר לתובעו לדין, בטענה שאינו מוכן שאחרים ייהנו מזכותו, שהרי השיג רישיון בטורח והוצאה. ופסק הדברי מלכיאל שצריך שמעון לשלם לחבירו עבור הוצאות רישיון התוויות, שהרי אנו רואים שהוא רוצה בהם (ויעו"ש שציין לעוד טענות שאינם שייכים בענייננו).

והיה מקום לטעון כעין זה גם במקרה דנן - שההנאה מיצירת האחר (שעומדת להפקת רווחים) מחייבת בתשלום.

אין כאן לקיחת דבר ממשי

אולם, כשהצענו את השאלה לפני הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, אמר לנו כדלהלן:

יותר נראה שעדיין אין לפנינו מקור מפורש לחיוב תשלומין, כי בנידוננו הגננת אמנם נהגה שלא כדין כשהשתמשה ללא רשות בחפצי חברתה, אך כשדנים בנוגע לחיוב תשלומין, נראה שאין לחייבה, שכן למעשה היא לא לקחה מאומה מחברתה. ואין זה דומה לנידון ה'דברי מלכיאל', משום ששם העתקת התוויות עם הרישיון נחשבת כלקיחת דבר מסויים מחבירו (כאילו שלף את תוויות חבירו והדביקם על בקבוקיו), אך כאן אין כלל לקיחת דבר 'בעין', שכן שנינו (כריתות ו'.) 'קול מראה וריח אין בהם משום מעילה', דהיינו, הנאת ראייה מ'מראה' בעלמא, אינה חשובה הנאה ממשית.

ומאחר ואין במקרה דנן לקיחת דבר ממשי השייך לצלמת, אלא שעמדו והצטלמו ליד הרקע שיצרה, הרי זה כמי שהצטלם על רקע ביתו היפה של חבירו, שאין חבירו יכול לתבוע על כך ממון. (ויעויין בתוס' בב"ק ק"א. ד"ה או דלמא).

וסיים הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: והגאון רבי נסים קרליץ שליט"א הוסיף לי שיש לפטור את הגננת משום שחיוב תשלומין עבור הנאה שייך דוקא בדבר שדרך העולם לשלם עליו, אך אם מדובר בהנאה שאין רגילות לשלם עליה, אין חיוב מדין נהנה (יעויין בקצות החושן סי' קכ"ט סק"ט). ובנידון שאלתנו, נראה שאין דרך העולם לשלם עבור צילום על גבי רקע יפה, כשהמצלם אינו הצלם עצמו אלא סתם אדם שמצלם על גבי רקע שמונח בגן (ולא בחנות הצלם).

לסיכום: יש לפטור את הגננת מלשלם עבור הצילומים על גבי השתקפות הרקע של הצלמת. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.