הבת הצדקת וויתרה על חלקה בירושה למען אמה המנוחה

מעשה באשה שנכנסה לחנות מסוימת, ושאלה את המוכר האם בעבר חנות זו היתה חנות תכשיטים. משנענתה בחיוב, שאלה אם יוכל לעזור לה למצוא את בעלי החנות הקודמים. "אני הוא בנו של בעל חנות התכשיטים, אבי כבר הלך לבית עולמו", השיב המוכר.

מששמעה זאת האשה, הוציאה טבעת זהב משובצת ביהלומים, והחלה מספרת:

"ראה נא, לפני עשרות שנים בהיותי ילדה כבת תשע, נכנסתי לחנות זו יחד עם אימי, וראיתי כיצד היא גונבת את הטבעת הזו, מבלי שהמוכר שם לב לכך...

רציתי לזעוק ולמחות על הגניבה, אולם כדי לא לפגוע באימי חששתי. לא ידעתי מה לעשות, ושתקתי.

והנה, לפני כחודש הלכה אימי לבית עולמה. על מנת להביא לתיקון עוון גניבתה הנורא, ביקשתי משתי אחיותיי להשיב את הטבעת לבעליה.

הן סירבו בתוקף לוותר על טבעת כה יקרה, מה עוד שהיא בעלת ערך "רגשי", המזכירה להם את האֵם האהובה, שהיתה זו טבעת אהובה עליה. ולכן טענו כי יעשו עליה גורל יחד עם שאר ממון הירושה.

המשכתי לבקש מאחיותיי, "אני מוכנה לוותר על מחצית מחלקי בירושה, ואטול את הטבעת על מנת להשיבה". אך גם לזאת סירבו. "אם בכל זאת את מתעקשת לקחת את הטבעת", הוסיפו האחיות, "תוותרי על כל חלקך בירושה!"

מכיון שלא מצאתי מנוח לנפשי, ממשיכה האשה לספר, וידעתי כי טובתה של אימי היא שהגניבה תשוב לנגנב, החלטתי לוותר על כל חלקי בירושה, כדי לקבל לידי את הטבעת!... 'הנה הטבעת לפנייך, קחי ולכי', נענו אחיותיי היורשות בשמחה...".

האשה השיבה אפוא את הטבעת לידי הבן היורש, וגרמה בכך שהאמא תנוּקֵה מעוון הגזל החמור שבידה. עד כאן הסיפור.

ויש לשאול: האם היה חיוב על הבת לנהוג כפי שנהגה?
 

תשובה:

גזלן שמת, והוריש את הדבר הגזול לבניו, חייבים היורשים להחזיר את הגזילה לבעליה, אפילו לאחר שהנגזל כבר התייאש מהגזילה (שו"ע חו"מ סי' שס"א ס"ז. ויעו"ש שכל זה שהגזילה לפנינו בעין, ולא חל בה שינוי, אך במקרה שנשתנית, חייבים להחזיר את דמיה).

ובאשר למעשיה של הבת בסיפור שלפנינו, שמענו מהרב יצחק זילברשטיין, שאומנם ברור כי לאותה בת צדקת היתה כוונה טובה להציל את אימה, אך למעשה היא נהגה שלא בחכמה, שכן היתה יכולה לקיים את מצות 'והשיב את הגזילה' באופן פשוט, מועיל, וזול בהרבה, בכך שהיתה משיבה ליורש את שווי הטבעת בדמים!

והגם שלמדנו שכאשר הגניבה נמצאת ביד היורש ולא נשתנית, יש להשיב אותה עצמה, מכל מקום בענייננו הרי הנגנב לא השתמש בטבעת זו לעצמו, אלא העמידה למכירה, ומבחינתו, בוודאי שעדיף לקבל את תמורתה, מאשר לקבלת את הטבעת עצמה בחזרה (ככל פריט שמעמיד בעל חנות למכירה), וממילא האשה יכלה להשאיר את הטבעת את ברשות היורשות, ועם זאת להציל את אימה מדין שמים.

מקור לכך שאין צריך להשיב דווקא את הטבעת אלא די בהשבת דמיה, מצינו בשולחן ערוך (חו"מ סי' שנ"ט ס"ב) וז"ל: "אסור לגזול אפילו על מנת לשלם דבר יפה ממנו, ויש מי שאומר דהיינו אם אין התשלומין בעין, שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח, זכות הוא להם (לבעלים), ויזכה אותם לבעלים על ידי אחר". וכתב שם הש"ך (סק"ד) "ודווקא שידוע שזכות הוא לו, כגון בדבר העומד להימכר, אבל בחפצי ביתו לא".

וכן כתב המחנה אפרים (הל' גזילה ס"ה) שכל דבר העומד להימכר, יכול ליקח שלא מדעת בעלים, על מנת לשלם. ומה שמשמע בשו"ע שצריך לתת לו דבר העדיף ממה שלקח, היינו כשרוצה לתת לו חפץ אחר בתמורה, אבל אם רוצה לשלם לו בדמים, והוא דבר העומד להימכר, די בכך שיקח על מנת לשלם דמיו.

לסיכום: האשה לא היתה צריכה לוותר על חלקה בירושה, וראוי היה לה להמתין ולהתייעץ עם רב, שהיה מציע להשיב ליורש את דמי הטבעת (כשוויה בשעת הגניבה), ובכך כולם היו מרוצים; אימה היתה ניצלת מעוון הגניבה, אחיותיה היו מרוצות בהשארת הטבעת בידיהן, היא היתה זוכה לחלקה בירושה, ויורש הנגנב היה מקבל את דמי הטבעת.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.