לאחר קבלת הקנס, התקשר למעביד ושאל: "אתה מסכים שאחנה באדום-לבן?"

מעשה שהיה - כך היה: ראובן עובד כנהג שליחויות, ומידי יום נוסע ברכבו של מעסיקו, שמעון (בעל חברת השליחויות), לשם העברת חבילות וסחורות, ליעדים שונים בארץ. חלק בלתי נפרד מתפקידו, הוא להתמודד עם בעיות החנייה בערים הגדולות.

באחד הימים, ראובן קיבל שליחות דחופה במיוחד, להעביר סחורה ליעד מסויים בירושלים. הוא הגיע למקום, חיפש חנייה בכל האזור, אך לא מצא. המקום הפנוי היחיד שהיה ניתן להחנות בו את הרכב, היה לצד המדרכה הצבועה באדום-לבן, מקום שכידוע אסור בחנייה וכרוך בקנס (במידה ופקח יחלוף במקום).

הוא חשב לעצמו, הרי השליחות לא תיארך יותר מחמש דקות, ומן הסתם שבאותם דקות מועטות, לא יעבור כאן פקח...

ממחשבה למעשה, החנה את הרכב באדום-לבן, ואץ רץ להעביר את הסחורה למקום השליחות.

כל אחד מן הסתם כבר מנחש בעצמו את המשך הסיפור... פקח שעבר במקום, רשם לו דו"ח חנייה בסך חמש מאות שקלים!...

ראובן החליט להתחכם. הוא התקשר לבוס שלו, שמעון, ואמר: "תראה, אני ממש לא יודע מה לעשות... הגעתי ליעד המבוקש, אבל אין כאן חנייה בכלל. אני יכול לחנות בסמוך למדרכה הצבועה באדום-לבן, אבל הדבר כרוך בסיכון שיירשמו לנו דו"ח בסך 500 שקל. מה אתה אומר, הינך מוכן לקחת את הסיכון בכל זאת?".

שמעון חשב לרגע ואמר: "מדובר בשליחות קצרה ביותר; בסדר, אני מאשר לך, תחנה באדום-לבן, עלי ועל צווארי...".

בערב, הגיע ראובן למשרד, והציג בפני הבוס את הדו"ח שקיבל. שמעון פכר ידיו בצער ואמר: "מזלי גרם... אצטרך לספוג בעצמי את הקנס, שכן אישרתי לך לחנות את רכבי במקום...".

באותו הלילה, ראובן לא הצליח להירדם, כי מצפונו העיק עליו וליבו נקפו; 'שמא נהגתי שלא כדין, בכך שרימתי את המעסיק שלי?...'.

שואל אפוא ראובן: האם עלי לשלם בעצמי את הקנס שקיבלתי עוד בטרם התקשרתי אל שמעון, או שמא אוכל לשתוק ולהניח לשמעון לשלם את הקנס, שכן גם אילו הייתי שואל אותו קודם לכן, לפני קבלת הדו"ח, הוא היה מאשר לי להחנות שם, כפי שהתברר אחר כך...?

תשובה:

יאוש שלא מדעת - לא הוי יאוש

מי שאבד ממנו דבר, והוא עדיין אינו יודע על כך, כי לא הבחין בחסרונו, אך כשיוודע לו, ברור שיתייאש ממנו, הרי זה "יאוש שלא מדעת", (דהיינו יש כאן יאוש 'בכוח', שאילו ידע הבעלים מכך היה מתייאש, אלא שאין כאן יאוש 'בפועל'), וההלכה בזה היא, שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (כדעת אביי בב"מ כ"א:-כ"ב:). ולכן, מי שמוצא אבידה לפני יאוש, לא זכה בה אפילו שברור שהמאבד יתייאש בעוד זמן מה. הרי לנו, שמה שעתיד להיות, אנו לא דנים אותו כאילו ישנו כבר מלמפרע.

הלכה נוספת נלמדת על פי כלל זה: אם נכנס אדם לבית חבירו, ונטל משם כלי וקידש בו אשה, ולאחר מכן הגיע בעל הבית וגילה דעתו שמתרצה במעשה הקידושין של חבירו בחפץ שלו, הדין הוא שההתרצות המאוחרת שלו אינה נחשבת להתרצות מלמפרע, והיות ובשעת הקידושין הכלי לא היה שייך למקדש, ממילא הקידושין לא חלו בשעת נתינתו לאשה לשם קידושיה.

לאור זאת, גם בענייננו היה מקום לומר, שמה ששמעון התרצה לבסוף שראובן יחנה את רכבו באדום-לבן, אין אומרים בזה שהוכיח סופו על תחילתו, ואין זה נחשב כאילו שמעון התרצה רטרואקטיבית בכך. כך שהחיוב של ראובן בקנס כבר חל בשעת קבלת הדו"ח, ואינו משתנה עתה.

זוהי השליחות שהוטלה על השליח

אומנם, כשהצענו את הדברים בפני הרב יצחק זילברשטיין, נענה הרב ואמר כדלהלן:

נראה שאין לדון כאן מצד 'יאוש שלא מדעת', ונבאר דברינו: גדר 'יאוש' הוא, שכאשר הבעלים מתייאש מהחפץ, הרי הוא יוצא מרשותו כ'הפקר' (רש"י ב"מ כ"א. ד"ה מצא, גיטין ל"ח. ד"ה יאוש), ועל ידי היאוש פוקעת בעלותו של האדם מהחפץ. וממילא, כדי שתחול הפקעת בעלותו של הבעלים, צריך שתהיה "חלות" יאוש, ובזה אנו אומרים, שאם עדיין לא התייאש בפועל, עדיין אין חלות הפקר מהחפץ. ודווקא במקום שצריך "הקנאה", או ידיעה מוקדמת ברורה של התרצות הבעלים כדי להחיל דבר מסוים (כגון במכירה או הפרשת תרומה), בזה אנו אומרים שלא מועיל גילוי דעת עתידי מצד הבעלים, אלא צריך דעת "בפועל" (יעויין בחזו"א אבה"ע סי' קמ"ח עמ' רצ"א).

במקרה שלפנינו, לעומת זאת, אין צריך ידיעה ברורה של הסכמה או רצון מצד הבעלים, כדי להחיל דבר חדש או קניין, אלא השאלה עוסקת בצורת העבודה הנהוגה אצל המעסיק בחיי המסחר היומיומיים; האם למעשה הוא מסכים שהשליח שעובד עבורו ומבצע שליחויותיו, יחנה במקום אסור ואם תהיינה קנסות המעסיק ישלמם, או שאינו מסכים שיחנה שם (ויאלץ להימנע מביצוע שליחותו).

והנה, מאורע שכזה (של אי מציאת מקום חנייה מותר), קורה אצל נהגים פורקי סחורות יום-יום, ואם למעשה שמענו, שהמעסיק גילה דעתו באופן מפורש, שכאשר מדובר בשליחות שכזו (שאורכת זמן קצר, וכשאין מקום חנייה אחר), מבחינתו, רשאי השליח להחנות את רכבו במקום אסור, אם כן הגילוי דעת מועיל גם למפרע, ונוכל לומר שהשליח החנה את הרכב ברשותו ובהסכמתו של בעל הבית, ואלו הם "דרכי המסחר" המקובלים אצלו. כלומר: כשהוא שולח את נהגו, הוא מסכים שיחנה את הרכב באופן שכזה, כדי שהנהג יוכל לבצע את המוטל עליו, וממילא זו השליחות שהטיל המעסיק על השליח, ולכן המעסיק ישא בקנס.

החפץ חיים לא היה נוהג כך...

לאחר שלמדנו, שמן הדין ראובן אכן הצליח בחכמתו לגרום שהקנס יושת על מעסיקו, יש לשאול: האם יש שקר וגניבת דעת במעשיו של ראובן?

השיב הרב יצחק זילברשטיין: הבה ונקרא תחילה חלק משיחה נפלאה שמסר רבינו החפץ חיים הקדוש (שיחות הח"ח עמ' ס"ח):

הכתוב אומר (בתהילים כ"ד): מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ, נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי", והיינו, שהנה עינינו הרואות שבעלי החיים אינם מרמים ואינם פועלים בדרכים עקלקלות. אם כן, אפוא, כיצד מרמה האדם ומשקר? - משום שניתן בו צלם אלוקים להבין ולהשכיל (רש"י בראשית א', כ"ו), ובמקום להשתמש בו להטבה ולקרבת אלוקים, משתמש בו האדם לרעה ולהשחתה!

משל למה הדבר דומה - למלך שנטה חסד לאדם אחד, והרכיבו על הסוס אשר רכב עליו המלך, כדי שיוכל לרכב עליו בכל יום לארמון ויהיה מרואי פני המלך. הלך אותו אדם ורמס בפרסות הסוס הזה עצמו את בן המלך! הרי בנוסף להקפדה ולעונש על עצם המעשה ועל הפגיעה בבן המלך, יעורר כעס וחימה שלשם כך ניצל את מתנת המלך.

וזהו: "נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי" - שלא שיקר והונה בנפש ובכישרונות שנטע בו ה' לטובה!

ולענייננו - גם לראובן יש לומר, שראוי שינתב את הכישרונות שנטעו בו ללימוד ושקיעה בתורה, ובוודאי שיעשה חיל בלימודו ויתעלה.

אך באשר לעצם השאלה, נראה שלא עבר על שקר וגניבת דעת, כי רק ציין לעובדה בפני המעסיק, מאורע שנתקל בו כמעט מידי יום, וביקש לברר אצל בעל הרכב, 'כשאני נתקל בסיטואציה שכזו, האם הינך מסכים שאחנה באדום-לבן?', כך שאין בכך משום מרמה וגניבת דעת.

סיים הרב: ובכל זאת, קשה לומר שראובן נחשב לאחד שעונה על התואר "נקי כפיים ובר לבב". וכאשר היו מגיעים נידונים מעין אלו למורי חמי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, היה רגיל לומר: "החפץ חיים לא היה נוהג כך".

לסיכום: שמעון שהסכים שראובן יחנה את הרכב באדום-לבן, ישלם את הקנס.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.