לא ייאמן: הציל מטביעה את בנו שלו – ודרש תשלום

מעשה בראובן שהתהלך על שפת הים ביום בו הים היה סוער במיוחד. לפתע, הבחין מרחוק בילד שנקלע לתוך מערבולת והיה על סף טביעה...

אנשים רבים ששהו באותה עת בחוף, הבחינו שהילד עומד לטבוע, אך חששו להיכנס לתוך המערבולת ולהוציאו משם, מחשש לחייהם.

ראובן עמד והכריז: "כל מי שייכנס לים ויציל את הילד - יקבל ממני 100 אלף שקל!".

שמעון, ששמע את הכרזת ראובן, קפץ מיד לתוך הים ובתושייה מרובה הציל את הילד.

וכאן נכונה לכולם הפתעה גדולה: התברר שאותו ילד, לא היה אחר מאשר בנו של... שמעון!

בשעה ששמעון ראהו נסחף במערבולת, הוא לא זיהה כלל שמדובר בבנו, כי לא היה ניתן לראות את פניו, אלא רק את רגליו וידיו, אך לאחר שהצליח למשות אותו מן הים הסוער, גילה כי מדובר בבנו.

עכשיו מגיע שמעון אל ראובן ודורש את שכרו - 100 אלף ש"ח.

וכיצד מגיב ראובן לנוכח תביעת המציל? - "הרי התברר שלא הצלת אלא את בנך, ובוודאי שאילו היית מודע לכך שבנך הוא הטובע, היית קופץ לים ללא שום הבטחת תשלום, ואם כן מדוע שאשלם לך!".

אך שמעון אינו מוותר על שכרו: "עליך לעמוד בהטחתך ולשלם את שכרי"!

עם מי הדין?
 

תשובה:

האם זו שכירות בטעות?

השיב הרב יצחק זילברשטיין: הדבר ברור שכל אדם אחר שהיה מציל את הילד, היה זכאי לתשלום דמי השכירות מראובן, אומנם, כאשר מדובר באבי הילד, יש מקום לטעון שמדובר ב"שכירות בטעות", כי ראובן חשב שהילד זר למתנדב הבא להצילו, ואילו היה יודע שהוא בנו של המציל, לא היה מבטיח למציל כסף, כי האב ממילא חייב להציל את בנו.

אך יש לדחות זאת, שכן שמעון לא ידע בשעת הקפיצה לים שאת בנו הוא מציל, ולולא ההבטחה של ראובן, הוא לא היה קופץ, והילד היה טובע. אם כן אין כאן "טעות" מצדו של ראובן, כי מטרתו היתה לזכות על ידי דרבון כספי במצוה העצומה של הצלת נפש מישראל, שנחשבת להצלת עולם ומלואו, וכך אכן נעשה; מחמת התמריץ הכספי, שמעון קפץ לים והציל את הילד, ומטרתו של ראובן הושגה, ולכן אין כאן "מקח טעות", ולכאורה צריך ראובן לשלם לשמעון את אשר הבטיח.

האם האב היה חייב להציל את בנו?

אך עדיין יש לשאול: הרי שמעון חייב בהצלת בנו יותר מכל אדם אחר, שנאמר "מבשרך אל תתעלם" (ישעיה נ"ח), וכל אב חייב במזונות בנו וברפואתו, וכל שכן בהצלתו ממוות, ואם כן אולי לא מגיע לו תשלום על מה שעשה כי התברר שבלאו הכי היה חייב לקפוץ לים ולהצילו?

אולם, גם זו אינה טענה, משתי סיבות: א) כאמור לעיל, באותה שעה האב לא ידע כלל שזה בנו. ב) גם אילו היה יודע שזה בנו, לא היה חייב לסכן את חייו ולהיכנס למערבולת כדי להצילו, כפי שכתב המשנ"ב (שכ"ט-י"ט): "אם יש סכנה למציל, אינו מחוייב להציל את חבירו, כי חייו קודמים לחיי חבירו, ואפילו במקום ספק סכנה, עדיף הספק שלו מהצלת וודאי של חבירו".

ראובן יחזור ויתבע את שמעון...

לאור הדברים, מעיקר הדין נראה שראובן אכן צריך לשלם לשמעון את מלוא הסכום שהבטיח למציל הילד מטביעה - 100 אלף ש"ח.

אומנם, סיים הרב, שלאחר מכן, ראובן יכול לתבוע את הסכום בחזרה. הכיצד? - הנה נאמר ברא"ש בסנהדרין (פ"ח ס"ב, הו"ד בסמ"ע בסי' תכ"ו סק"א): "והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא (את ההוצאות שהוציא עבור הצלתו), כי אין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו, היכא דאית ליה ממונא לניצול (במקרה שלניצול יש ממון)". וממילא, אם הבן כבר גדול, ראובן רשאי לתבוע ממנו את ה-100 אלף ש"ח שהוציא עבור הצלתו.

ובמקרה שהבן קטן, נראה שראובן רשאי לתבוע את האב שמעון שישלם לו את מלוא ההוצאות שהוציא עבור הצלת בנו הקטן, כי ברור הדבר ("אנן סהדי") שכל אב מוכן לשלם אף הרבה מעבר לכך כדי שחיי בנו יינצלו. (יש להוסיף, שאומנם כשראובן הכריז שמוכן לשלם עבור הצלת הילד הטובע, הוא בוודאי התכוון לשם מצוה, מכל מקום כאשר יתבע את הוצאותיו, הוא לא יפסיד את מצוותו הגדולה, כי את המצוה בוודאי קיים בכך שהביא להצלת הילד, וכעת הוא אינו חייב להפסיד את כספו כשיש כאן אב שחייב בהוצאות הצלת בנו).

לסיכום: מעיקר הדין, ראובן חייב לשלם לשמעון מה שהבטיח, אך היות ולאחר מכן רשאי לתבוע משמעון לשלם לו את הוצאות ההצלה, אם כן ראובן אינו צריך לתת את הכסף. ואם הבן גדול, אזי אם שמעון יתבע את דמי ההצלה שהבטיח ראובן, הרי שלאחר מכן ראובן יהיה זכאי לדרוש מהבן את מלוא הסכום...

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.