ילד בן חמש החליט להיות שדכן עבור הגננת הרווקה

המעשה המפעים שלפנינו, אירע באֵם שהגיעה בצהרי-היום לקחת את בנה בן החמש וחצי מגן הילדים.

כאשר פגשה האם את הגננת, שהינה רווקה בת 36, התפתחה בין השתיים שיחה, שבמהלכה שחה הגננת באוזני האם על מר-מזלה, צערה ויגונה, על שטרם זכתה למצוא את זיווגה...

הילד הקטן, שמע את דברי הגננת, הבחין בדמעותיה, והצליח לקלוט בחושיו החדים את סיבת מרירותה.

המשך הסיפור הוא בבחינת הלא-ייאמן; למחרת בבוקר, כשהגיע הילד לגן, הוא ניגש לגננת וסיפר לה בקולו המתוק שאתמול, כאשר שמע את גילה, הוא נזכר שיש לו שכן, אריה שמו, שגם הוא בן 36, וגם הוא שרוי בעצבות כי עדיין לא מצא כלה... "אתם נראים ממש מתאימים, אולי תהיו חתן וכלה...", סיים הילד.

בשובו מן הגן, הילד המופלא החליט לפנות גם אל... אריה שכנו, מעוכב-השידוך, וסיפר לו על הגננת הצדקת שלו...

אריה חשב בליבו, שמן השמים שמו בפי הילד את ההצעה... הוא הרגיש שיש בדברי הילד מעין "נבואה".

אריה סיפר על כך לאחותו, ועוד באותו היום פנתה האחות אל הגננת, ונקבעה פגישה בין השניים...

וכיצד הסתיים הסיפור? -

השניים מצאו חן האחד בעיני השני, ותוך זמן קצר השידוך נסגר בשעה טובה ומוצלחת!

ומה השאלה שהתעוררה עכשיו? -

האם יש חיוב תשלום דמי שדכנות לילד הצדיק?...

תשובה:

שדכן - יורד לשדה חבירו

מבואר ברמ"א (חו"מ סי' פ"ז סע' ל"ט) שחייבים לשלם שכר עבור שדכנות, ודינה שווה לכל דיני תביעות ממון הקיימים בחושן משפט. והגר"א (ס"ק קי"ז) כתב, שמגיע לשדכן שכר גם כאשר לא פנו אליו וביקשו שיעשה את השידוך, אלא הוא עשה זאת מעצמו, וחיוב התשלומים בזה הוא מדין 'יורד לתוך שדה חבירו ונטעה אילנות', שמבואר בגמרא (ב"מ ק"א.) שנוטל הגנן מבעל הגינה שכר עבור הנטיעות שנטע, כאשר היתה השדה עשויה לטעת. וכך גם בשידוך, שהגם שפעל השדכן מיוזמתו, הרי הוא נוטל את שכרו; וכשם שבעל הגינה משלם לגנן עבור ההנאה שקיבל בהשבחת גינתו, כך גם הצדדים ישלמו לשדכן עבור השידוך שמעוניינים בו.

קטן שהשביח ללא כוונת רווח

אומנם, מבואר בפוסקים, שהחיוב לשלם למי שירד והשביח את שדה חבירו, נאמר דווקא כאשר היורד התכוון לרדת ולהשביח לחבירו כדי לזכות בשכר. ואף אם לא פירש שהוא עושה על דעת להשתלם מן הבעלים, אין אומרים שעשה על דעת מחילה או מתנה, אלא מן הסתם על דעת להיפרע ממנו עשה, וזכאי לשכר מהבעלים, (יעויין ברמ"א סי' רס"ד ס"ד, ובנתיבות שם סק"ד ובסי' י"ב סק"ה).

ובענייננו, שה'שדכן' הינו קטן, יש לדון האם זכאי לדמי שדכנות, שהרי לכאורה הוא לא התכוון לשדך על מנת ליטול שכר.

אומנם, נראה שיש לחקור בזה בעיקר דין זה ש'יורד' שירד להשביח שלא על דעת לקבל שכר, אין חיוב לשלם לו, מהו גדר וסיבת הדין:

א) האם הביאור הוא, שכדי לזכות בשכר, צריך שה'יורד' יתכוון מתחילה לרדת להשביח לחבירו על דעת לקבל שכר, ואם לא ירד על דעת כן, אלא כוונתו היתה לעשות טובה לחבירו בחינם, אין חיוב לשלם לו.

ב) או שמא הביאור הוא, שכדי שמקבל ההנאה יפטר מתשלום, צריך שתהיה כאן "מחילה" מצד היורד, דהיינו שהוא יוותר מראש על השכר המגיע לו.

נפקא מינה (-השלכה הלכתית) בחקירה זו תהיה לכאורה בענייננו - בקטן שהשביח:

אם נאמר כהצד הראשון (שצריך שתהיה ליורד כוונה לְהִשְׂתַּכֵּר), הרי שאם אין כאן כוונה להשביח על דעת ליטול שכר, אין חיוב לשלם לו.

אבל אם נאמר כהצד השני (שהנהנה פטור רק כאשר היורד מחל על שכרו), הרי קטן אינו בר מחילה, וממילא אם יש כאן שבח שנוצר מחמת מעשי הקטן, והוא לא מחל על שכרו, הרי שיש לשלם לו.

הכרעת הרב:

וכאשר הצענו את הדברים לפני הרב יצחק זילברשטיין, אמר רבינו שיש לפשוט את השאלה על פי דברי התוספות, וכדלהלן:

שנינו במסכת בבא בתרא (קמ"ג:): אב שמת והניח בנים גדולים וקטנים, ועדיין לא חלקו את הנכסים, אם הבנים הגדולים השביחו את כל הנכסים שהותיר אביהם המנוח - השביחו לאמצע (לכל הבנים בשווה). דהיינו שהגדולים פעלו אף בשביל אחיהם הקטנים, ולא רק לעצמם, ולכן השבח מתחלק בין כל האחים בשווה.

והקשו התוספות (ד"ה והשביחו), מדוע אין דינם של האחים הגדולים שהשביחו את השדה, כדין "יורד לשדה חבירו", ויקבלו שכר עבור טרחתם בהשבחת נכסי אחיהם הקטנים?

ותירצו: "אחים מחלי אהדדי". כלומר: הגדולים מחלו לאחיהם הקטנים. הרי לנו, שכאשר היורד פעל שלא על דעת לדרוש שכר, הפטור מלשלם לו נובע מדין "מחילה", משום שמחל על שכרו.

לאור זאת, אם היורד הינו קטן, שאינו בר מחילה, הרי שיש לשלם לו את שכרו! (אולם אם הורי הקטן הינם מעדה שלא קיים בה מנהג לגבות דמי שדכנות, גם הקטן לא יקבלם).

לסיכום: יש ליתן לילד את דמי השדכנות.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.