את צריכה זמן לעצמך? קחי. אני מכיר אותך, זה לא כזה גליק גדול להיות איתך

אין דבר שאנחנו יותר אוהבות מהילדים שלנו.

ככה בכל אופן צריך לכתוב.

אימהות היא המקצוע שחלמתי עליו מאז שהבנתי שהוא אפשרי.

ילדים שלי, אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר להיות אתכם. אני גם אומרת לכם את זה כל הזמן.

איזה מזל גם, שכשהייתי בת ארבעים, לפני שמונה שנים, הם הושיבי אותי על הספה ושאלו: "אמא, מה הדבר שאת הכי רוצה ליומולדת", ואני ישבתי וחשבתי על הספה למשך הרבה רגעים, כדי לא לטעות בקטע הזה, וליצור אי נעימות, כיווצתי גבות, הכנסתי את השליש העליון של האצבע המורה לפה, ואז יצא לי ממש מהלב: "הדבר שאני הכי רוצה, זה אתכם".

ואז הם חייכו, הלכו יחד כולם בלי לדבר לאיזה חדר בבית, וחזרו אחרי כמה דקות עם מתנה עטופה בנייר: תמונה גדולה של כולנו על קנבס מאיזו בר מצווה.

האמת שלא זיהיתי ברגע הראשון מי כל הדוסים האלה שיושבים מימיני ומשמאלי ומצדדי ומאחורי אחת שתיים שלוש, ואיך הם קשורים אלי, אבל זה היה ממש מרגש ובול פגיעה בפוני.

האיפור שלי היה שם גרוע, והפאה עוד יותר.

כמה חוסר טעם אתה מגלה בעצמך לפעמים בפרספקטיבה של אחורה.

בכל אופן, מזל שעניתי ככה. זו היתה באמת תשובה מדויקת ונכונה מתוכי.

מכל מה שאני עושה בחיים אני הכי אוהבת לטפל בילדים, לשטוף כלים ולהכין קציצות.

בכלל, בסעיף "זמן הבית" האחרון שסידרו לנו בסדנת הקורונה וביקשו שנתאמן עליו, גיליתי דברים על עצמי שלא ידעתי.

למשל, גיליתי שאני מעולה בגיהוצים ובניקיונות. סתם המעטתי בעבר מיכולותי בתחום.

עד כדי שכשאני מבינה לאט לאט שהשגרה, אולי, ממש ממש חוזרת, אני מבקשת רגע, לא בטוחה שצריך מהר כל כך.

צריכה זמן להרכיב את משקפי השמש שלי, כדי לצאת אט אט ולא להסתנוור. לא בטוחה שאהבתי את האינטנסיביות שחייתי בה קודם.

אני באמת הכי אוהבת את הבית פנימה.

עם כל הכבודה.

ובכל זאת,

אחרי כל החודשים האלה,

מיד יגיע טוויסט בעלילה.

מזל שמחקרים בפסיכולוגיה חיובית מראים שאושר אמיתי קשור ליכולת שלנו לדעת לחיות בשלום עם מניפת רגשות מגוונת, היכולת להתמודד עם קשת התחושות שהחיים מביאים.

יש ביטוי אמריקאי נפלא שאומר "don't ima me".

ננסה לתרגם בתרגום חופשי - ילדים, אל תקראו לי עכשיו, אל תפנו אלי, אל תספרו לי עליכם כרגע כלום. תחשבו שיצאתי רגע. אל תתייעצו איתי, אל תשאלו אותי שום שאלה על העולם, אל תגידו לי שאתם רעבים, אל תשאלו אם להביא לי מים, אל תלמדו כלום מצדי במרחב הקולי, רק קחו את האפרכסת (איזו מילה של זרבובי) ותבדקו, אולי הרב או המורה השאירו עוד שיעור (המורה ברוריה, אין לי איך להודות על שקט של קפה), אל תבקשו כמה דקות כלום,

עזבו אותי, אני חייבת שקט.

שעה עכשיו אני כאילו לא נמצאת. טוב?

אחרי שראיתי שהבקשות לא נענות, הלכתי קצת.

גאון מי שהמציא את פארק הירקון.

מסתבר שאקליפטוסים הם לא רק מייבשי ביצות, הם גם מחיים אמהות.

מה ששעה אחת יכולה לעשות.

אני בטוחה שכולנו מצאנו לעצמנו טריקים של התבודדות בימים האלה.

השעה הזו בבוקר, כשהבנות עדיין ישנות והבנים הולכים למניין השמשיות, ואני נשארת עם עצמי. עונג.

כשהם עדיין בבית, עם התפילין, מתארגנים, אני עושה תנועות של מסדרת את הכלים של ארוחת הערב שנשארו מאתמול כאילו אני נמלה עמלה.

איך שהם יוצאים - אני רצה ולוקחת את הספר שאני בדיוק קוראת, כותבת טור, משייפת קצת את האינטלקט, נהנית עד לב השמיים.

איך שאני שומעת אותם חוזרים מהמניין - טראח, סוגרת את הכל. אתמול, למשל, מצאתי מטאטא שנשען על הקיר. חטפתי אותו והתחלתי לטאטא, כאילו כל הזמן הזה הייתי בעבודות, חרוצה כאילו, למען הבית כאילו, וצחקתי על עצמי. תגידי, על מי את עובדת? מה הבעיה?

מותר לך גם זמן לעצמך.

כבר לפני יותר מעשרים וחמש שנה הסברתי לבעלי ש"אני חייבת לפעמים להיות קצת עם עצמי", והוא כבר לפני 20 שנה - זה פשוט לקח קצת זמן, זה לא תמיד שאת מצליחה להעביר את מסרייך בפעם אחת - אז הוא כבר לפני 20 שנה ענה לי בתגובה את מה שעתיד להיות בדיחה משפחתית פה בבית: "את צריכה זמן לעצמך? אין בעיה, קחי, אני מכיר אותך, זה לא כזה גליק גדול להיות איתך".