כשתלמיד של הרב קולדצקי מגיע ללמוד בישיבת "כסא רחמים"

שלש עד ארבע שעות ביממה בלבד, הרשה רבנו לעצמו לתת תנומה לעפעפיו, לנוח קמעא מהמאמץ העצום שהשקיע רוב שעות היממה בעמלה של תורה. פעם העיד על עצמו כי מעולם לא ישן יותר מארבע שעות! שכנו מהבניין הסמוך, ר' אשר אליה הי"ו, מעיד כי מבחין היה באור הדולק בחדרו של הרב עד שלש לפנות בקר... ופעמים אף עד השעה חמש!

מדי פעם, לאחר מספר שעות מאומצות שהגה בתורה בלילות, ניגש היה אל חלון ביתו ומביט השמימה לעבר העננים. פעם הסביר את פשר התנהגותו, ואמר: "עושה אני כך כדי להתאוורר מעט, אך בפועל אין זה עוזר לי כלל, כי גם כאשר אני מביט לעננים, רואה אני מולי את הרמב"ם בו אני שקוע כרגע...". בשולי הדברים הוסיף אחד מתלמידיו המובהקים: "כמה מוסר השכל זה בעבורנו. לפעמים אנו מעיינים ברמב"ם וראשנו מרחף בעננים, ואילו רבנו אף כשמביט בעננים – רואה את הרמב"ם...".

ומשה להיכן הלך?

איש הלכה היה מורנו הגר"מ לוי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. כל כולו מצומצם היה בארבע אמות של הלכה בלבד. לימוד ההלכה, היה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא שכן בדמו, נפשו, רוחו ונשמתו.

אהבתו ועוצם כמיהתו ללימוד ההלכה, היא זו שהביאתו על ידי יד ההשגחה העליונה, להסתופף בחצרות בית ה' - ישיבת "כסא רחמים", הישיבה שמשם יוצאת תורה והוראה לכלל ישראל. ומעשה שהיה כך היה:

השנה שנת תשל"ט. רבנו עומד לקראת סיום לימודיו בישיבה הקטנה בה למד, ותוהה על המשך דרכו בישיבה גדולה. היכן יתעלה בלימוד התורה כאשר אוותה נפשו? היה ברור לו, לבחור הבחור הצעיר כי תורה הוא מחפש, ותורה בלבד. ידע כי חפצו ללמוד בהתמדה וביגיעה, כדרכו בקודש. סלולה היתה דרכו ללמוד במיטב הישיבות שקיבלוהו בזרועות פתוחות, אך הוא חש כי אין זה מספק את שאיפותיו, ולא שם ימצא את אשר איותה נפשו.

בהשגחה פרטית, הביא לו חבר את המאמר המיתולוגי "דרכי העיון" של מרן גאון ישראל ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א, והוא שקע בקריאה. קריאתו של מרן ראש הישיבה שליט"א ללימוד בישרות ההבנה, יחד עם הדרכתו הפרטנית במבואות דרכי העיון ונתיבותיו, שבתה את לבו, והוא גמר אומר, להכיר את הגאון המחבר. כדרכו בקודש הוא אינו משתהה ומגיע בזריזות להיכל הישיבה הקדושה "כסא רחמים", אז במעונה הישן ברחוב הרב שר 14 בבני-ברק.

באותה שעה, העביר מרן ראש הישיבה שליט"א שיעור בגמרא מסכת כתובות. במהלך השיעור הם נתקלים בתוספות מוקשה שצריך להבינו וללבנו כראוי. משה שיושב בין התלמידים המקשיבים, נדהם. יד ההשגחה העליונה! הלא זה התוספות שלמדנו רק לפני כשבועיים בישיבה. זה היה שיעור שקשה לשכוח. שיעור שהסתיים במלים של הר"מ: "ליישב תוספות זה, נזכה רק אחר תחיית המתים!".

משה נדרך. היצליח ראש ישיבת כסא רחמים ליישב את הקושיות העצומות על התוספות?

והנה, מרן ראש הישיבה שליט"א, בדיבורו הנעים והצח, מנתח את הסוגיא, בדיוק על פי שיטת העיון עליה כתב את מאמרו המפורסם, ומשה עומד נפעם ומשתאה, האם הצליח ה' דרכו? הוא מאמץ את מוחו ומגלה כי כל הקושיות נפלו בזו אחר זו כמגדל קלפים - התוספות ברור ומחוור היטב, ואין צורך בפלפולים הרבים בהם ניסו בישיבתו לתרץ את הקושיות...

הודה משה לה' ברגש רב על התרת הספיקות, הן על הספק בדברי התוספות, והן על הספק הפרטי שלו, לאיזו ישיבה ישים פעמיו. מבחינתו, תחיית המתים כבר הגיעה, והוא מחליט שלכאן הוא מגיע ללמוד, כאן הוא מצא את מקומו!

ובינתיים, ראש הישיבה בה למד בישיבה קטנה, הרב קולדצקי זצ"ל, תוהה לדעת להיכן הלך משה ואנה פנה? איזו ישיבה בחר העילוי של ישיבתו. סיפרו לו כי תלמידו האהוב החל ללמוד בישיבה ספרדית בבני ברק ששמה "כסא רחמים". תמה ואמר: "אם ר' משה בחר בישיבה זו, הרי שטובה היא מאוד מאוד!!! ואני לא שמעתי שמעה עד היום?!".

החליט הרב קולדצקי בן השבעים, כי תלמיד יקר זה חשוב ללבו, והרי הוא טורח ומגיע לרח' הרב שר 14, מעונה הישן של ישיבת "כסא רחמים", בנין ישן ומט ליפול החוסה בצל ישיבת סלבודקה.

נכנס הרב קולדצקי להיכל הישיבה, ומראה מוזר שטרם ראה כמותו מתגלה לעיניו: כל תלמידי הישיבה, קטנים כגדולים, עמלים על הכנת הקריאה בתורה עם טעמים ובדקדוק. היה זה בדיוק יום חמישי אחר הצהרים, שאז נהוג בישיבת "כסא רחמים" להכין את קריאת התורה בטעמיה. עם סדר לימוד כזה הוא נפגש לראשונה בחייו.

רבנו, שהיה בקי ורגיל עוד מנערותו בטעמי המקרא, כבר סיים להכין את קריאת הפרשה, ועסק באותה שעה בלימוד בית יוסף, אינו מבחין כלל ברבו לשעבר. הוא שקוע בלימודו. מתוך דאגה כנה, ניגש אליו הרב, נגע בכתפו בעדינות "משה, ברצוני להיפגש אתך הערב בביתי!". אמר והלך.

משהגיע רבנו לעת ערב לביתו של הרב, לא בזבז הרב זמן ושאלו מיד בכובד ראש, מתוך דאגה אמיתית: "מה ראית לעזוב עולמה של תורה באחת הישיבות הטובות והמפורסמות, ו'להתבזבז' בישיבה קטנה ולא מוכרת?!".

רבנו, כדרכו בלימוד ובהרצאת דברים, ענה ביסודיות ובכבוד, אך בנחרצות: "כבוד הרב! ב'כסא רחמים' לומדים להגיע לכוונתם האמיתית של רבותינו הראשונים והאחרונים. מתעמקים בהבנת דברי המפרש, ולא נתלים בפירושים מפולפלים שהמחבר לא חשב עליהם ולא עלו על לבו...".

הרב לא הניחו לסיים את דברו, ושאל: "משה! אינך יודע כי קודשא בריך הוא חדי בפלפולא - שמח בפלפולם של תלמידי חכמים?".

"אמנם כן", ענה לו רבנו בנועם דבורו, "אך זאת רק אחר שמבינים את כוונת הכותב לאמיתה של תורה, אז אפשר להוסיף ולפלפל... אך טרם ידיעת האמת, איך נוכל לפסוק הלכה ולומר שהמחבר הזה סובר כך, בעוד שאולי כוונתו הפוכה לגמרי?".

"ועוד סיבה נוספת שבחרתי ללמוד כאן", המשיך רבנו ואמר: "בישיבת כסא רחמים, לומדים דרך של פסיקת הלכה וכתיבת שאלות ותשובות - דבר שאינו קיים כלל בישיבות אחרות".

תגובתו של הרב קולדצקי היתה הפעם מהירה ותקיפה: "משה יקירי! פסיקת הלכה מתאימה לגיל ארבעים, ולא לגיל הנעורים!". אך גם לכך היתה תשובה מונחת בכיסו, וענה בנחת: "נכון שאצל רבותינו האשכנזים מקובל כך, אך בארצות הספרדים למדו פסיקת הלכה כבר בגיל צעיר...".

ראש הישיבה הקשיש לא ויתר: "נו, באיזה נושא אתה עוסק עכשיו?", ורבנו עונה: "בעניין נטילת ידיים של שחרית...". תמה הרב: "נטילת ידיים של שחרית? וכי עיון היא צריכה? הלא הלכה ברורה ופשוטה היא".

כאן החל רבנו להסביר כדרכו ביסודיות את הנושא: ראיות, פוסקים, מקורות, סברות וטעמים... עד שראש הישיבה "נכנע" והפטיר: "דומני כי אני מבין מדוע בחרת ללמוד שם. אני מניח שמה שעשית הוא אחר שיקול דעת ומחשבה. יהי רצון שהקב"ה יהיה בעזרך". ותפילתו - התקבלה.

ועתה בואו חשבון, אילו היה ממתין רבנו עד גיל ארבעים, ורק אז היה מתחיל להיכנס לעולמה של הלכה - כמה ספרים, כמה תורה, כמה הלכה, היה מפסיד עם ישראל לדורות, שהרי מעט לפני גיל ארבעים הסתלק למנוחות ואותנו עזב לאנחות!...

הרב ותלמידו

כבוד עצום רחש רבנו כלפי מורו ורבו המובהק מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א. הערצתו את רבו, חורגת ופורצת מכל הגדרים של הערצה רגילה של תלמיד כלפי רבו. משנתו עשירת הגוונים של ראש הישיבה, הרחיבה את אופקיו, והעניקה לו את ההרגשה הנפלאה ש"אין עונג בעולם כשקידת התורה".

יראת כבוד עצומה היתה לרבנו כלפי רבו, ובכל עת אשר היו מדברים ביניהם, היה הצופה מן הצד רואה כיצד צריך תלמיד ליישב באימה וביראה בפני רבו!

במכתב תשובה לשאלת בחור מאחת הישיבות, אשר בקש מרבנו שיכתוב לו על מרן ראש הישיבה שליט"א, מאחר ויש שאינם מכירים בערכו הרם, כתב לו רבנו: "על מו"ר הגאון הנאמ"ן לא אוכל לכתוב מאומה, וחוברת דרכי העיון שפרסם, כבר מספקת להראות בעליל גאונותו ועזוזו, בכל מכמני החכמה. והנני מסיים בתפלה לבורא עולם שיחזיר את התועים בתשובה שלימה, ויזכו לראות באורו של מרן הגרע"י והגר"מ מאזוז שליט"א ויאותו לאורם...".

וכמה ערבים דבריו הנפלאים של רבנו בכותבו בסוף תשובה שפרסם בקובץ "אור המאיר" (סימן א' עמוד י"ט) שיצא בשנת התשנ"ה לרגל שנת החמשים להולדתו של מרן ראש הישיבה שליט"א, וכך הוא כותב: "מורנו ורבנו, עטרת ראשנו וצניף תפארתנו, זך השכל והרעיון, אביר המעיינים לגאון, אשר זכיתי להסתופף בצלו, להתחמם מאור תורתו, ולהתענג מסברתו הישרה והקולעת, ומשכלו הזך והבהיר, ולספוג ממידותיו המיוחדות בפרט מדת האמת ומדת הענווה, כקש"ת הגאון האמתי ר' מאיר מאזוז שליט"א הנאמ"ן בכל דבריו...".

דמותו של רבו, שימשה לו כתמרור המאיר בכל נתיבי החיים. והיה מלמד לתלמידיו: "כל צעד של ראש הישיבה שליט"א מקפל בתוכו הרבה תורה ויראה". ופעם אחרת אמר: "עלינו לנצל וללמוד ממרן ראש הישיבה, יש הרבה מה ללמוד ולהחכים מאורו".

דברי רבו היו חביבים עליו כאילו ניתנו בסיני. עד שאמר פעם לתלמידיו: "מצוה וחובה לפרסם את מרן ראש הישיבה שליט"א בעולם!". בעת השיעור, כשהיה מדבר בנושא מסוים, והיה שומע מתלמידיו שמרן ראש הישיבה כתב בנושא זה, מיד היה מבקש בהתלהבות שיביאו לו את הספר. וכמה פעמים אמר שמעריך את סברות מרן ראש הישיבה כסברות הראשונים.

היכרות רבת שנים היתה לגר"מ זצ"ל עם מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. מרן זצ"ל היה אוהבו אהבת עולם, ומזכירו פעמים רבות בספריו בכבוד רב, ואמר עליו "הוא יהיה פוסק הדור אחרי", ובכמה מקומות חזר בו מדבריו בעקבות ספריו כידוע.

בשיעורו הקבוע ביום ששי, ביקש פעם רבנו להביא לפניו את הספר "טהרת הבית" למרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א, כדי לברר סוגיא כלשהי. לאחר שסיים את עיונו בו, סגר את הספר, הביט בדפיו המיושנים ובכריכה שבלתה מחמת השימוש הרב, ואז נטל שוב את הספר לידו, נישקו בלהט רב, אמצו אל לבו, ואמר: "ספר כזה שיש בו כל התורה כולה - צריך לשמור עליו מאוד! אין לכם מושג כמה עמל ושקידה מצויים בו!"...