סיון רהב מאיר: לכולנו בוטלו החגיגות – עכשיו זה הזמן להאיר לאחרים

השחקן יהודה בארקן נפטר מקורונה. הנה סיפור שנהג לספר, ושנדמה לי שיכול לעזור גם לאחרים: לפני כמה שנים הוא נקלע לחובות גדולים, גם לשוק האפור. עוד בעיות משפחתיות ואישיות הופיעו, והובילו אותו למצב נפשי קשה מאוד. ביום שישי אחד, בשיא הדכדוך, הטלפון שלו צלצל שוב ושוב. הוא לא רצה להרים, כי חשב שזה בטח עוד אחד מבעלי החוב, אבל לבסוף ענה. זה היה חיים. אדם עני, שהשיג את המספר של השחקן המפורסם והמצליח, וצלצל כדי לבקש נדבה. אין לנו כסף לקנות אוכל לשבת, אמר חיים, ואתה בטח עשיר ויכול לעזור לנו. יהודה ניסה להסביר לו שהוא בעצמו במצוקה, אבל אז הכניס יד לכיס ומצא שם שטר של 200 ש"ח. הוא אמר לחיים להגיע אליו, ונתן לו בהתרגשות את השטר.

הרגע הזה שינה את חייו לטובה. אחרי חודשים של הימלטות מכל העולם, הוא נשם לראשונה נשימה עמוקה בסיפוק, אפילו בשמחה, והחליט ליצור קשר עם הנושים ולהגיע איתם להסדר. "לא משנה כמה אני במצוקה", הסביר שנים אחר כך, "אני תמיד יכול לתת לאחרים. וכשאני נותן – אני בעצם מקבל הכי הרבה. חיים פנה אלי בתקופה איומה, שבה חששתי שאני עלול לפגוע בעצמי, והראה לי שאני עדיין יכול לסייע. אומרים 'צדקה תציל ממוות'. היא מצילה את המקבל, אבל גם את הנותן".

לזכרו.

העולם שנבנה אחר כך

מה יקרה בעולם שאחרי הקורונה? בשבת קראנו על נח שיוצא מהתיבה, אחרי המבול. חז"ל מתארים זאת באופן עוצמתי: נח ומשפחתו הם היחידים שראו עולם בנוי, עולם חרב ועולם בנוי. זה מטיל עליהם אחריות. כל מי שחי לפני כן – נמחק. כל מי שנולד אחר כך, לא חווה את המבול ורק שמע סיפורים.

הרב יהודה עמיטל נהג לומר שכניצול שואה – שראה את העולם היהודי המפואר, את ההשמדה ואז את התקומה – גם הוא מרגיש כך: "זקני טרם הלבין, וראיתי במשך חיי – כדברי חז"ל – עולם בנוי, עולם חרב, ועולם בנוי. קשה להאמין שאדם אחד תוך פרק זמן קצר בחייו עובר שינויים רבים כל כך. אנו חיים בתקופה לא רגילה. זה תובע מאתנו משהו. צריך לחיות את התקופה, לדעת מה חובתי בעולמי בשעה זו ומה ה' דורש ממני כאן ועכשיו. כל זה מהווה ייעוד גדול אשר אין מנוס ממנו".

מאז המבול לא היה אירוע שבו העולם כולו סבל יחדיו. לא יבשת אחת, לא אזור מסוים, אלא גלובוס שמתמודד כולו, כבר כמעט שנה, עם נגיף מסתורי וקטלני. גם אנחנו חיים בתקופה היסטורית. ראינו את העולם החי והתוסס שלפני הקורונה, אנחנו רואים כעת את העולם המשונה בימי הקורונה, ובעזרת השם נראה את העולם שאחרי. זה לא מבול, אבל זו חתיכת טלטלה. אולי עלינו לשאול את עצמנו: מה ניקח איתנו ליום שאחרי? מה נלמד? מה ישתנה? איזה עולם נבנה ביחד, ביום שאחרי?

סקופ: אנחנו אנושיים

ספי אלגביש הוא יועץ חינוכי, שכתב לי כך:"אני לא מאמין שזה קרה לי. תעצמו את העיניים ותנסו להיזכר ברגע שבו אתם כבר אחרי כמה שעות עם הילדים הקטנים, הם מוציאים אתכם מדעתכם ולאחר שהגבתם שוב ושוב בסבלנות וברגישות – החלטתם שאתם פורקים את כל מה שיש לכם בבטן.

"אז היום, באמצע השתלמות יועצים בזום שעסקה בנושא אקלים בית ספרי, רגישות והכלה, החלטתי שאני מוציא על הילדים שלי את כל מה שאני חושב על הבלגן שהם עושים בבית. צעקתי ונזפתי והתעצבנתי, רק ששכחתי להשתיק את המיקרופון שלי, וכך לא רק ילדי הקטנים שמעו את הצעקות, אלא עוד עשרות יועצים ויועצות, קולגות מקצועיים שלי.

"רק כאשר המפקחת פנתה אלי וביקשה ממני לסגור את המיקרופון, הבנתי את גודל התקרית. באמצע השתלמות שעוסקת ברגישות ובסבלנות כלפי ילדינו ותלמידינו היקרים – עשיתי את ההפך הגמור.

"מה המסקנה? שאנחנו אנושיים. נדמה לי שזה מסר חשוב מאוד בתקופת הקורונה, שבה אנחנו קמים ונופלים מאה פעמים ביום. הפער בין התיאוריה והאידיאל לבין היכולת ליישם את הדברים בפועל היא תמצית החיים שלנו. כל המשימה שלנו היא להוריד את הערכים שאנחנו מאמינים בהם אל עולם המעשה, ולחיות אותם בפועל. הלוואי. הרי אם אני מתבייש שישמעו אותי ככה בחוץ, אולי אני גם לא אמור לצעוק ככה בתוך הבית פנימה.

"אבל אחרי שזה קרה, את כל הדיבורים על ההכלה והאהבה והעין הטובה אני צריך להפנות גם כלפי עצמי. לא לשפוט את עצמי כל כך בחומרה על מה שהתרחש.

אה, ועוד מסר חשוב – ללחוץ על 'מיוט' בזום".

קודם חינוך, אחר כך מתווה

למה דווקא אברהם אבינו? למה הכול מתחיל ממנו? יש פסוק אחד שמסביר במה הוא כל כך מיוחד: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". התורה לא מציינת שאברהם היה ראש מדינה, מנהיג צבא או עשיר גדול, אלא שהיה מחנך. אין לנו שום נאום מהדהד שלו שאנחנו לומדים בעל פה, אבל חשוב לתורה לספר שהוא היה אבא טוב ומורה מסור. אברהם חינך את משפחתו וסביבתו, והוא מחנך אותנו עד היום.

זו תזכורת חשובה לימים מאתגרים האלה: אנחנו מותשים כל כך (ובצדק), ששכחנו שבית הספר הוא משני למה שקורה בבית, המקום שבו אנחנו באמת מחנכים ומתחנכים. כולנו בסדנת חינוך ארוכה, כבר שמונה חודשים, ואולי נצליח לשאוב השבוע כוח מאברהם אבינו. באוהל הצנוע שלו, שלא היה בית ספר רשמי, הוא הנחיל לנו את התפיסה היהודית הבסיסית – אנחנו עם שלומד ומתחנך ומשתפר תמיד. עם ישראל הוא עם הספר, עם החינוך, הרבה לפני קבינט הקורונה ומתווה החזרה ללימודים. אלפי שנים ידענו פשוט לפתוח ספר וללמוד, פשוט לעשות צדקה וחסד, לא כי קיבלנו שיעורי בית. זה סימן הזיהוי שלנו, זה האופי שלנו, גם מול מתבגרים שלא יוצאים מהחדר וילדים שאומרים "משעמם לי".

בהצלחה לכולנו, בהמשכת דרכו של אברהם אבינו.

מה עושים כשמתבטלת החגיגה?

היום, י"א חשוון, יום פטירת רחל אימנו. מה סוד כוחה? הרבנית ימימה מזרחי מספרת:"השבוע צילמתי שיעור בקבר רחל ופגשתי שם ילדה מתוקה, ילדת בת מצווה. אמרתי לה: את יודעת איפה את נמצאת? את נמצאת עכשיו אצל זו שהחגיגה שלה בוטלה. לא כך אמא רחל דמיינה את יום חתונתה. היא ציפתה וחיכתה, והתאכזבה. לאה התחתנה במקומה. רחל, בתגובה, לא ביזתה אותה אלא עזרה לה. גם את לא רצית שכך תיראה בת המצווה שלך. רצית לחגוג בגדול. אבל דווקא מתוך הכאב, החיסרון והחסך, רחל אימנו ביקשה: נכון, לקחו לי את החגיגה, אבל אני לא רוצה שייקחו לי את הרצון להיות טובה. אני לא רוצה שאחותי לאה תתבייש. בשיא הבושה והאכזבה, היא חשבה על אחותה. זה הכוח של רחל, הכוח שיכול להאיר את העולם.

מאז תחילת הקורונה, לכולנו בוטלו חגיגות וחלומות. כולנו במצב לא פשוט. אבל כשאצלנו חשוך, צריך לנסות ולדאוג שלא יחשיך גם לאחרים, לנסות להאיר להם. זו הגדולה של רחל, וזה מה שאני מאחלת לכולנו – דווקא כשבוטלו לנו החגיגות, כשחסר לנו – להתחבר ליכולת העצומה הזו של רחל אמנו".