הבחור נתקף בבהלה כשהבין שהוא נוסע עם ערבי מעזה, והחליט לקפוץ החוצה

מעשה שהיה בבחור שעמד באחת הצמתים, על מנת לעצור טרמפ. עצר לו נהג אחד וסימן לו לעלות.

הנהג פתח בנסיעה, והנה הבחור שם לב כי ארשת פניו של הנהג מביעה רצינות, ואפילו עוינות, והוא שותק דקות ארוכות. הבחור פתח עמו בשיחה, וכשסוף סוף החל הנהג לדבר, שומע הבחור כי יש לו מבטא ערבי בולט. הבחור שאלו היכן הוא מתגורר, והוא השיב "בעזה"...

הבחור, שישב מאחור, התחיל לרעוד מפחד. במוחו החלו לעלות הסיפורים הקשים שארעו בטרמפיסטים שעלו לרכבם של מחבלים, והרגיש כי גם הוא עומד להיות חטוף על ידי ה'חמאס'...

כפעולת יאוש, פתח את דלת המכונית, ותוך כדי הנסיעה השליך עצמו החוצה...

הבחור נחבל קשות מחמת החבטה העזה בקרקע, והבהילוהו לבית החולים.

והנה, בא הנהג כעת ומספר (במבטא רגיל): "איני ערבי, אלא ערכתי 'הצגה', וחשבתי ללמד את הנער לקח, שידע להבא לא לעלות לטרמפים, כפי שהורו גדולי הדור...

האיש הוסיף להביע את רגשי צערו הנורא מחמת החבלה הקשה שנגרמה לנער מחמתו, "לא העלתי על דעתי שיקפוץ החוצה, חשבתי רק להפחידו מעט, ואז לגלות לו את האמת. שֵאלתי היא, האם אני צריך לשלם לבחור את דמי החבלה שנגרמו לו בגללי"?

המבעית את חבירו

תחילה יש להבהיר, כי אף שכוונתו של הנהג היתה 'לחנך' את הבחור, בכל זאת מעשיו חמורים מאוד, כי מי שָׂמו כמחנך לבחור, ובפרט שנקט באמצעים מסוכנים כל כך, שעלולים לגרום לאסונות. (וגם אם עשה זאת לשם שמים, יש על כך תביעה, כשם שמצינו אצל פנינה, שציערה את חנה לשם שמים, ובכל זאת נענשה בחומרה רבה). ובכל מקרה עליו לכפר על מעשיו, ולפצות ולרצות את הנחבל. (ויעויין בקצות סי' ל"ב סק"א שכתב: ישנם כמה מיני גרמא, שפטורים עליהם מתשלומין אפילו בדיני שמים, ואילו עונש ודאי יש עליהם, אפילו בגורם דגורם). אולם, שאלתנו אינה עוסקת בחיוב הכפרה, אלא בחיוב תשלומי הנזק.

והנה, מבואר במסכת בבא קמא (צ"א.), שהמבעית (המפחיד) את חבירו, כגון שתקע באוזנו, ומכח הבהלה נעשה האיש חרש, היזק זה מוגדר כ'גרמא' (משום שלא אחזו המבעית בידו לעשות מעשה בגופו), ופטור המבעית מדיני אדם. ומסבירה הגמרא: 'הוא דאבעית נפשיה', כלומר, הוא זה שהבהיל כביכול את עצמו, ויכול היה שלא להיבהל. ומכל מקום, אומרת הגמרא, חייב המבעית בדיני שמים בתשלום נזקי הנחבל, כיון שהוא נחרש בסיבתו. וכן שנינו בשו"ע (חו"מ סי' ת"כ סעיף ל"ב): "המבעית את חבירו, אף על פי שחלה (הנבעת) מהפחד, פטור (המבעית) מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה, וכיוצא בו. וכן אם צעק לו באוזנו וחרשו, פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באוזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין". והיה מקום ללמוד מכאן גם לשאלתנו, שחייב הנהג המבעית בדיני שמים.

אולם, קיים לכאורה מרחק רב בין נידון הגמרא בבבא קמא לבין נידוננו, מכיון ששם, המבעית עשה מעשה ישיר של הבהלת חבירו, ומחמת זאת נבהל האיש וניזוק מבלי שהוא יעשה מאומה. בנידוננו לעומת זאת, מעשה ההפחדה לא גרם ישירות לנזק, אלא הבחור הנבעת נקט מעצמו בפעולת הקפיצה מהרכב שהביאה לחבלתו, (כך שמעשיו של המבעית נחשבים ל'גורם דגורם'), ומניין לנו שאף בזה קיים חיוב לצאת ידי שמים?

חייב מדיני שמים

והנה, כאשר הצענו את הדברים לפני מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, אמר לנו כדלהלן:

נראה שחייב הנהג לשלם לבחור מדיני שמים, מכיון שאדרבה, נידון זה חמור יותר מדברי הגמרא הנ"ל, משום שמחמת צעקה או תקיעה, לא היה לאדם להיבהל, ואם נבהל, הוא זה שהבעית את עצמו', וכביכול הבהלה שלו היא 'שלא כדין'. אך בנידוננו, הטרמפיסט אכן נהג כפי הדין (בהלתו היתה 'כדין'), שהרי היה לו לנקוט בפעולות הצלה כדי לא להיחטף, ופעל כפי שפועלים בני אדם בעיתות מצוקה וחרדה כעין אלו.

ולכן, סיים מו"ר, חייב הנהג לשלם לבחור מדיני שמים עבור נזקי חבלתו!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.