איה קרמרמן: הקורונה תיגמר כשנקום בבוקר ולא נצטרך צוואות כדי להבין שפספסנו

זוכרים את השיר "אחרי החגים יתחדש הכול, יתחדשו וישובו ימי החול"? טוב, זה לא קרה. ובכל זאת, בין אין ספור הפעמים שאני שומעת פה לשווא את המילה "אמא"; בין התנהלות הזומים של חמישה ילדים ותינוק קנאי שגם רוצה; בין הכביסות, הניקיונות ושאר ירקות, בעלי מכניס פנימה קדושה, כדי להרגיש אביסלע שפויים. אז למדנו על כמה הרצון שלנו הוא המנוע האמיתי. כמה יישוב הדעת נחוץ לנו, אם לא בשביל משהו אחר, אז בשביל להבין מהו הרצון שלנו. למדנו על חשבון נפש, וכמה כולנו מעולים בלעשות אותו למישהו אחר וחסרים בלעשות אותו לעצמנו. למדנו על שיוויתי ה' לנגדי תמיד ואיך מורידים את הדבר העצום הזה לפשוטים שכמונו.

ואז מגיע אלי הפוסט הבא, ובפשטות ובתמימות מתמצת לימוד של שבועות. אני מגישה לכם אותו בענווה.

אפשר לעלות מהתהום

"אני הייתי גל אפל ואני רוצה שיזכרו אותי. אובחנתי בינואר 2020 עם גידול בראש, הספירה לאחור החלה. אם אתם קוראים את הדברים שלי, זה אומר שאיפה שהוא הספירה הסתיימה. 21 שנים אני מתמודד עם הסרטן והשלכותיו. 20 חודשים קיבלתי כימותרפיה. 9 שנים לא ישנתי בלילה. 4 שנים אכלתי דרך וריד ביד. 4 פעמים התבשרתי שאני חולה סרטן. 3 פעמים נותחתי להסרת גידול. אין לי מעי גס. הרבה זמן לקח לי להבין שההוא שהיה, כבר איננו. אני מי שאני - מי שהפכתי להיות, זה מה שיש. ועם זה ניסיתי כל יום להיות הכי טוב שיכולתי להיות. אין פרסים ואין מדליות על קושי או על התמודדות. למרות שממש חשבתי שמגיע לי איזה פרס, אף אחד לא נתן לי אותו. אולי, בעצם, הפרס שלי זה החיים עצמם, וזה שאני עדיין מתהלך על פני כדור הארץ.

"יש קשיים. לעיתים הם קשים מנשוא. אבל אחים ואחיות שלי, אפשר. אפשר לצאת ממצבים קשים. אפשר לצאת מהבורות שהחיים הפילו אותנו אליהם. אפשר לעלות חזרה מתחתית התהום. צריך לרצות, צריך לעשות, צריך להתעקש. צריך לחפש את הטוב. לאט לאט דברים משתנים. תחושות מתחלפות. רע הופך לטוב, עצב הופך לאושר. והחיים? החיים קורים כל הזמן, אבל הם לא לתמיד.

"כולם מפחדים מהלבד. לא להישאר לבד. לא להיות לבד. שלא יעזבו אותנו, שלא ידברו עלינו רע. שלא יכעסו עלינו. מפחדים להיות מנותקים, מנודים... אנחנו מחפשים חיזוקים מהסביבה, מהקרובים אלינו או מאנשים זרים. מחפשים מילים טובות, עידוד, שיגידו לנו כמה אנחנו מוצלחים וכמה אנחנו נחמדים. הוא אמר, היא אמרה, הם יגידו... כולם מפספסים. כולם שוכחים שבסוף היום, הראש על הכרית הוא רק הראש שלנו. את הדין ואת החשבון אנחנו חייבים קודם כול ולפני הכול לעצמנו. אנחנו חיים בעידן שיותר קל לחיות חיים של אחרים מאשר את החיים של עצמנו. בעיות של אחרים מחזקות את מי שאנחנו. כולם אוהבים 'לתקן'. כולם מחפשים לתת עצות. 'איך לחיות את החיים'. אבל מעטים אלה שבאמת ובתמים מסתכלים פנימה, בוחנים את ההתנהלות של עצמם ומחפשים את הטוב שבא מתוכם.

"המסר שלי הוא לחפש את הטוב. אנשים מפספסים את הדבר הזה והוא הכי חשוב בחיים שלנו. טוב לא נהיה. טוב מיוצר. הכול שאלה של בחירות, כי צריך לייצר אותו כל זמן שאתה חי כאן על הפלנטה. זה בכלל לא משנה אם חלית או אם אתה בריא. אנחנו מפספסים את הדבר הזה. הוא הכי חשוב, בעיניי, בחיים האלה. הכוח החזק ביקום הוא החיים. תחיו ותזכרו - יום טוב הוא יום שלא קרה בו שום דבר רע! תזכרו את זה, תהיו טובים".

מסיכה קשוחה לנשמה גדולה

את הצוואה הזאת לא כתב אדם דתי, כזה שמנסה להשחיל דברי קודש בשולחן השבת שלו בלי שהמתבגרים יגלגלו עיניים. את המכתב הזה השאיר אחריו גל אפל. בעלי ואני מכירים את גל שנים, לעיתים מקרוב, לתקופות מרחוק. גל, בן 46, צעיר מדי בלכתו, היה אושיית אופנה וסטיילינג תל־אביבי. אם לא הייתם מכירים אותו, ייתכן שהייתם חוששים לפגוש אותו ברחוב חשוך. גבוה, גלוח ראש, מקועקע, בוגר חיי הלילה של תל אביב. אבל זו הייתה רק מסיכת העור שהוא בחר לעטות. מסיכה קשיחה וקשוחה שהסתירה נשמה גדולה ולב עצום. לב שלפני שהפסיק לפעום, החליט שנמאס לו להסתתר ופרץ החוצה, מחפש טוב. בעצמו ובאחרים. נכון, לא קורא "בשבע" קלאסי. נכון, לא מישהו שאם אני והוא היינו נפגשים בבית קפה, הייתם מבינים מה יש לדוסית ולמקועקע במשותף. אבל באמת לאמיתה, המסתתרת בביישנות, לב מקועקע מתחבר בשלמות ללב עם כיסוי ראש. השאלה שצריכה להישאל היא איך אנחנו תופסים את עצמנו, כבעלי עומק או שטחיים כעומקו של העור.

את הפוסט קראתי כשמכרה, בעלת תשובה שמחפשת אמת, העלתה אותו. היא מצאה את עצמה במילים. כתבתי לה תודה. תודה שהיא שיתפה את הפוסט. תודה שהיא עוזרת להנציח. תודה שהיא מצאה בו אמת ורוך שהיו התיאור המדויק של האדם. ההתכתבות של שתינו מעירה בי את הרצון להקדיש לו טור. "תודה, אנחנו מכירים אותו שנים". "לא פשוט בכלל למי שהכיר. בשביל מי שלא, זה אחד הרגעים שאתה מבין שאתה מפספס היכרות עם נשמה מיוחדת". "את יודעת מתי הקורונה תיגמר? כשנקום בבוקר ולא נחכה לקרוא צוואות כדי להבין שפספסנו. שמלכתחילה נדע שכל נשמה היא מיוחדת וחבל לפספס אותה". בין כל האוצרות שחבויים וגלויים בצוואה של גל, הלוואי וניקח משהו אחד. חפשו את הטוב. בכל אחד. לפני ולא אחרי, כשזה מאוחר מדי.

צלי בקר מהיר לשבת

את הרעיון למתכון למדתי מחברתי ג׳סיקה. היא מוסיפה שום קצוץ בשלב הפטריות, אני לא. לא בדיוק תבשיל, לא בדיוק צלי. למי אכפת איך קוראים לזה, העיקר שזה קל וטעים.

המצרכים הדרושים:

1 ק"ג בשר אנטרקוט או פילה חתוך לקוביות ארוכות // 2 בצלים גדולים פרוסים // 3-2 סלסילות פטריות טריות (רצוי לשלב פטריות מכל מיני סוגים) // מלח לתיבול

אופן ההכנה:

במחבת שטוחה וגדולה סוגרים את חתיכות הבשר משני צדדיו (למי שלא יודע מה זה סוגרים - צלייה קצרה במחבת חמה מאוד, שאוטמת בפנים את המיצים של הבשר) // מוציאים את הבשר לצלחת, מכניסים למחבת את הבצל ומטגנים היטב עם מעט שמן זית // מוציאים את הבצל ומטגנים את הפטריות // מחזירים אל המחבת את כל המרכיבים, מערבבים היטב וממליחים לפי הטעם.

* אם אתם רוצים להניח את הבשר בשבת על הפלטה, יש להיזהר בצלייה הראשונית שלו, שלא יתייבש. מניחים על כלי שני גבוה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".