"חשבתי שאני לא הולך לצאת מזה": חולי הקורונה הקשים חוזרים לספר

עברנו את הגל השני של הקורונה, ומספר החולים הולך ויורד באופן משמעותי. עבור אנשים רבים, זה הזמן להוריד הילוך ולחזור שוב לשגרה, כי הוירוס נראה כבר מספיק רחוק. מעבר לכך, לפעמים קשה כבר לשמור על ההנחיות - עם הריחוק החברתי שנכפה עלינו והמסכה שמותירה אותנו מיוזעים. נמאס כבר לראות רק את העיניים של מי שעומד מולנו, ולא את כל הפנים. 

יש גם כאלה שעבורם הקורונה לא נראתה מאיימת מעולם. הם צעירים, בריאים, ובטוחים שגם אם זה יגיע - הם יעברו את זה בקלות. סביבם חלו כבר לא מעט מכרים ועברו את הקורונה בלי בעיה, חלקם זכו אפילו לנופש משפחתי בבית מלון מפנק. ישנם אפילו כאלה שמעדיפים להידבק ולעבור את זה, ועל הדרך להראות לכולם עד כמה הבהלה היא מיותרת. ברור להם, פשוט ברור, שהם לא ייפגעו.

מנגד, עומדים אלה שלעולם יותר לא יחשבו להקל בהנחיות. רגע קודם גם הם היו צעירים ובריאים, אבל אז הגיעה מציאות אחרת. הם חוו את אימי הקורונה מקרוב, וכמעט שלא היו כאן כדי לחזור ולספר. עבורם, הקורונה אף פעם לא תהיה יותר "רק שפעת", וחשוב להם לחלוק את התובנה הזו מקרוב.

ציון מושייב, בן 39: "הילדים שאלו מתי אחזור, עניתי להם 'תתפללו'"

טלטלות הקורונה החלו אצל ציון שבוע לפני ראש השנה. "הבן שלי נדבק על ידי אחד מחבריו לספסל הלימודים, ומהר מאד העביר את הקורונה לכל בני הבית", הוא אומר. "בהתחלה התסמינים שלי היו קלים - איבוד חוש הטעם והריח, מערכת עיכול רגישה וקצת חולשה, אבל כמה ימים אחר כך המצב החמיר. החלו אצלי קשיים בנשימה, וקיבלתי מקופת החולים מחולל חמצן. רציתי מאד להישאר בבית, אך חוויתי פעמיים בהן כמעט והפסקתי לנשום, כשלבסוף הצלחנו לייצב את המצב. בסופו של דבר, הגעתי לסטורציה של 82, שהיא נמוכה מאד. לשם השוואה, סטורציה של אדם רגיל עומדת על 95-98, וברגע שהוא מגיע ל-70-75 כבר מרדימים אותו לצורך הנשמה".

בשלב זה הובהר לציון שאין לו אפשרות להישאר עוד בבית. "הרופא הודיע לי חד משמעית שעליי להגיע באופן מיידי לבית החולים. בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, כששמונת ילדיי עדיין ערים בגלל המצב, הם ראו איך מפנים את אבא שלהם באמבולנס, ועוד הספיקו לשאול אותי מתי אחזור. אני רק עניתי להם 'אני לא יודע', וביקשתי שיתפללו עליי שאהיה בריא. התחושה מסביב היתה קשה מאוד, והפחד ריחף באוויר".

ציון מושייב

כשהגיע לבית החולים, הובהר לציון כי ריאותיו נפגעו באופן קשה. "הרופא אמר לי 'אין לנו איך לעזור לך, אבל יש תרופה ניסיונית שאנחנו נותנים לאנשים, ואם תרצה אתה יכול לקחת אותה ולהתפלל שזה יעזור. עליך לחתום על מסמך שאתה מוכן לעשות זאת, אחרת אין לנו אפשרות לתת לך את התרופה'. אני מצידי הבנתי שהברירה היא או לנסות את התרופה או להסתכן במוות, ולכן החלטתי לקחת את הסיכון".

איך הרגשת באותו זמן?

"פחדתי מאד, וביום הראשון בו הגעתי למחלקה הייתי ממש עם דמעות בעיניים, הייאוש תפס אותי, וחשבתי שאני כבר לא הולך לצאת מזה. אנשים התקשרו אליי לאורך כל היום, ולמי שהיה לי כוח לענות, עניתי בבכי. חשבתי על הילדים הקטנים שבבית ועל אשתי שחולה גם היא - מה יהיה איתם, ולאורך אותם ימים כשהילדים התקשרו, לא תמיד היה לי אפילו כוח לענות להם. סביבי נפחו את נשמתם מידי יום שלושה או ארבעה אנשים במחלקה, וזו היתה תחושה נוראה, שאני לא מאחל לאף אחד לעבור".

בחדרו של ציון שכב אדם נוסף, בן 65. "באחד הלילות הסטורציה שלו ירדה עוד ועוד, עד למצב של סכנה", הוא מתאר. "כשראיתי זאת, הזעקתי מיד את הצוות הרפואי, וברור לי שאם הייתי ממשיך לישון, יכול להיות שהאדם הזה כבר לא היה קם בבוקר. בכלל, אני הייתי בין היחידים במחלקה שעוד הצליחו ללכת, כי רוב האנשים במקום שוכבים בלי לזוז".

בעיצומו של יום כיפור במחלקת קורונה, קיבלו מילות התפילה של ציון משמעות חדשה. "יצאנו למרפסת, אני ועוד שני בחורים שהיו במחלקה, ועשינו לנו כעין 'מניין'. כשהגעתי למילים 'זכרנו לחיים' הלב זעק. בשנה רגילה משתדלים לומר את המילים האלה מכל הלב, אבל הפעם זה היה אחרת, בכינו לה' שבאמת נזכה לחיות".

הצד המשמח בכל הסיפור, הוא שהתאוששות של ציון היתה מהירה מאד. "כשהריאות נפגעות כל כך, רוב האנשים זקוקים לזמן שבין שבועות לחודשים כדי לצאת מזה", הוא אומר. "אני הייתי במצב קשה בערך שבוע, ואז מצבי התייצב. כמה ימים אחר כך כבר השתחררתי, ואני זוקף את הנס הזה לטובת התפילות שנשאו אנשים רבים לרפואתי"

בזמן ששכב בבית החולים במצב קשה, קיבל על עצמו ציון גם קבלה אישית. "ראיתי איך הצוותים לא מצליחים לעמוד בעומס, והחלטתי שאם אזכה להבריא, אבוא להתנדב במחלקה. לצורך כך עברתי גם בדיקה סרולוגית, שתוצאותיה הותירו אותנו בהלם. אנשים שעברו את הקורונה מפתחים בדרך כלל מעל 1% נוגדנים, ואילו אצלי רמת הנוגדנים היתה 34%. הפקידה שהתקשרה לומר לי את התוצאה הדגישה שאני האדם עם הכי הרבה נוגדנים שהיא פגשה. זה רק מראה עד כמה הגוף שלי נלחם והיה במצב לא פשוט. זו היתה התמודדות על החיים, ולא סתם שפעת. כשחליתי בשפעת בעבר, מעולם לא היה עליי להתמודד עם מציאות כזו".

שגית כהן, בת 36, "במשך שבועיים בכיתי מכאב"

שגית אמנם נשמרה מאד, אבל הקורונה חיכתה לה בפינה. "אני מנהלת מעון, ונדבקתי מאחת העובדות שהיתה ללא תסמינים. ברגע שנודע לנו שהיא חולה יצאנו כולנו לבידוד, ואני לא חשבתי לרגע שנדבקתי, כי שמרתי מאד והייתי כל הזמן עם מסכה", היא אומרת. 

אבל שבוע אחר כך החלו אצל שגית התסמינים, שהקשה מביניהם היה כאב שרירים נוראי. "מעולם לא חוויתי כאב כזה, אפילו לא בלידות, ואף משכך כאבים לא הצליח להקל את המצב. במשך שבועיים פשוט שכבתי במיטה ובכיתי מרוב כאב, ולאורך כל אותו זמן קמתי בכל בוקר עם תסמין אחר. פעם היה זה כאב ראש, פעם כאב גרון, ביום אחד דופק מהיר, ובמשנהו תחושה שכל הגוף שלי בוער. בדרך כלל אדם מכיר את הגוף שלו, אבל הפעם לא ידעתי מה הולך לקרות עוד רגע, ואיך אני אמורה להתמודד עם זה".

שגית כהן

מאז, הצלחת לחזור לעצמך?

"לא, עברו מאז כבר חודש וחצי, ואני עדיין קמה לפעמים עם כאבי שרירים או דופק מהיר. בכלל, לפני הקורונה עבדתי 8 שעות ביום, ועכשיו אני בקושי מחזיקה מעמד עם 4 שעות עבודה. יש ימים בהם אני חוזרת מהעבודה וישנה מ-2 בצהריים עד 9 בערב ברציפות. בכנות, אני לא מכירה את עצמי, ומרגישה שהזדקנתי ב-10 שנים לפחות. רופאים ששאלתי אמרו לי שזה עניין של זמן עד שאחזור לעצמי, אבל גם הם לא יודעים מתי בדיוק זה יקרה, כי מדובר בוירוס חדש. כשקיבלתי תשובה שלילית שאני יכולה לצאת מהבידוד, לא שמחתי בכלל לעשות זאת. הפחד מפני המחשבה שאולי אדבק ואחווה שוב את הכאבים האלה, עדיין עומד לי מול העיניים". 

ציפי, בת 31, "חששתי שירדימו אותי בלי שאדע"

אצל ציפי הכל התחיל בשבת בתחילת חודש אב, כשבעלה התלונן שהמזגן גורם לו לצינון. במוצאי אותה שבת, התחילה גם היא להשתעל. "החלטנו שנינו לעשות בדיקת קורונה, רק כדי להיות רגועים שזה לא זה ולצאת בנחת לעבודה, אבל כאשר התקשרתי ביום ראשון בבוקר לרופא על מנת לבקש את הבדיקה, הוא שמע את השיעול שלי ואמר לי מיד: 'את כנראה חיובית'. עד היום אנחנו לא יודעים מאיפה זה הגיע, ואחרי שנדבקנו - לא ידענו גם איך זה הולך להיגמר", היא אומרת.

למחרת כבר החלו להופיע אצל ציפי תסמינים נוספים. "החום שלי עלה ל-39.7 ובמשך שבועיים וחצי לא ירד. השיעול הלך והחמיר, והרעיד את כל הבית, עד כדי כך שלא העזתי אפילו לפתוח את הפה ולדבר, כדי לא לחטוף עוד התקף שיעול. בנוסף, הגעתי לחולשה מזעזעת ברמה שאי אפשר לתאר, וככל שעברו הימים החלו אצלי גם קשיי נשימה. כדי להצליח לנשום היה עליי לשבת, לא יכולתי לשכב במיטה, וכך העברתי כמה לילות בישיבה על הכורסא בסלון. בשלב זה החלה לרדת לי הסטורציה, ומדדתי אותה פעמיים ביום בעזרת מכשיר חמצן. ברגע שהסטורציה ירדה עוד יותר והחום המשיך להיות גבוה, ביקש ממני הרופא להיבדק בבית החולים, על מנת לשלול התפתחות של דלקת ריאות".

מה חשבת בתוכך כששמעת על כך?

"פחדתי למות, וחששתי להירדם בבית החולים, בידיעה שאם מצב הנשימה שלי יחמיר, ירדימו אותי בלי שאוכל אפילו לדבר עם בני משפחתי. מעבר לכך, הרגשתי כמו סמרטוט סחוט, כאילו מישהו לקח משאבה גדולה ושאב מתוכי את כל הכוח. זו היתה תחושה נוראית, שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור, וברגע שהיא נמהלה בפחד, זה היה קשה אפילו יותר".

לבדיקה בבית החולים הגיעה ציפי באמבולנס, בידיעה שמיד אחר כך היא חוזרת למלונית הקורונה בה שהתה משפחתה. "בפועל אשפזו אותי ללילה, ורק בבוקר למחרת התפנה מישהו מהצוות לעשות לי צילום", היא אומרת. "בכלל, המחסור בצוות הרפואי נותן את אותותיו, ולוקח זמן רב עד שחולים מקבלים טיפול. ממש לידי שכבה אישה אחרי לידה, שחיכתה שעות במצב לא פשוט כדי להיבדק אצל רופא נשים. אותו רופא צריך היה למצוא זמן פנוי בין כל המטופלות, להתמגן כולו לפני הכניסה למחלקת קורונה, ולכן זה לא קרה כל כך מהר".

אולם הסיפור של ציפי לא הסתיים בזאת. "אחרי הצילום התבשרתי שלא מדובר בדלקת ריאות והגעתי בחזרה למלונית הקורונה, אלא שבאותו לילה התחלתי לסבול מכאבי בטן נוראיים ויציאות תכופות. את הלילה הזה העברתי בשירותים, כי אפילו כוח לרוץ אליהם כל פעם ולחזור למיטה לא היה לי, וכך עברתי יותר משבוע של התקפות כאבי בטן חזקים. גיסתי שלחה לי שייק בריא ואמי הכינה מרק בתקווה שאחד מהם יעזור, אבל בפועל לא יכולתי לאכול דבר, ואפילו לשתות כמעט ולא היה לי כוח. בעלי ישב לידי וטפטף לי מים לפה כדי שלא אתייבש, ואני השלתי ממשקלי 7 קילוגרמים".

האם יש איזשהו רגע שזכור לך במיוחד מאותם ימים?

"זכור לי דווקא רגע אחרי שהחלמתי, ונכנסתי לשאול בשלומה של שכנתי, שהיתה חולה גם היא. אותה שכנה אמרה לי אחר כך שזו היתה עבורה הצלת נפשות ממש. בזמן בו הגעתי אליה היא שכבה במיטה בחולשה כזו, שהיא אפילו לא הרגישה כמו אדם חי, והעובדה שהגיעו לשאול בשלומה, נסכה בה מעט כוחות".

איך את מרגישה עכשיו?

"כיום חוש הטעם שלי קצת השתנה, ואני עדיין סובלת מחולשה. כל עליה קלה במדרגות מסתיימת אצלי בקושי רב. אינני יודעת מתי המצב הזה יחזור לקדמותו, ומקווה שזה לא יקח יותר מידי זמן. שמרנו כל כך קודם, אני ישבתי 9 שעות ביום בעבודה עם מסכה, וכאשר הבת שלנו היתה זקוקה לבידוד העברנו אותה לבית של קרובים, כי לא היה לנו חדר פנוי בבית. אבל לבסוף, בלי שנדע בכלל מאיפה, הקורונה הגיעה, והותירה אותנו המומים מעוצמת התסמינים הקשים". 

יוסף, בן 19: "הוא הפך לסיעודי, לא הצליח להזיז את הרגליים"

יוסף אמנם עבר את הקורונה בקלות יחסית, אך מגיע כדי לספר את סיפורם הכואב של אחרים. "ליוותי ביום הכיפורים האחרון חבר במחלקת קורונה, ולעולם לא אשכח את הרגעים האלה", הוא אומר. "הכל התחיל בזמן אלול, כשבחורים חזרו לישיבה עם קורונה. החלוקה לקפסולות עליה עמלו רבות לא הועילה, משום שכמעט בכל קפסולה היה חולה אחד שהדביק את כל השאר. הוירוס עבר במהירות, ורוב הבחורים קיבלו את זה באופן קל, אך לא כך היה אצל חברי, משה ב'. כמה ימים קודם הוא עוד היה בחור פעיל, מלא מרץ, ואז זה נעצר בבום".

השבוע הראשון של משה ב' עם הקורונה היה רגוע יחסית, בלי תסמינים מיוחדים. "בשבוע השני למחלה, החלה החמרה משמעותית במצבו", אומר יוסף. "הוא לא הרגיש טוב וקיבל סיוע חמצני בישיבה, יחד עם מעקב רפואי צמוד. זאת אחרי בירורים שעשתה אמו, מהם עלה שעדיף להשאיר אותו מחוץ לבית החולים ככל האפשר. בחורים שמרו עליו במשמרות, ואט אט ראינו איך המצב שלו מתייצב. כמה ימים אחר כך, הוא הרגיש מצוין ועלה לגג הישיבה כדי לשאוף אוויר נקי. באותו זמן ישבו שם כמה בחורים לנגן, ולפתע שמעו אותו צועק ומבקש שיזמינו אמבולנס. המצב שלו צנח בשניות, הוא התמוטט, ולבית החולים הגיע במצב קשה, עם סטורציה 60. מאוחר יותר התגלה שגם פלג גופו התחתון נפגע והרגליים השתתקו. זה היה מזעזע לראות איך בחור בן 17 בלבד, שלפני כן היה בריא לחלוטין, הפך בין רגע לסיעודי. בני משפחתו לא יכלו להיכנס למחלקה, אך מכיוון שהוא קטין, ליוו אותו כל הזמן בחורים בוגרים יותר מהישיבה, שכבר עברו את הקורונה".

(צילום אילוסטרציה: דוד כהן / פלאש 90)

מתי אתה הגעת אליו?

"הגעתי לקראת יום כיפור, וכבר בכניסה למחלקת קורונה, חיכתה לי קבלת פנים לא פשוטה. ברגעים הראשונים בהם הייתי שם שמעתי צוות החייאה רץ לאחד החדרים, ומאוחר יותר שמעתי מבחוץ את צעקות הכאב של משפחה אשר שמעה על יקירה שנפטר. ראיתי עוד בת שנכנסת כדי להיפרד מאביה בדמעות, ומידי פעם הובלו מיטות עם שקיות שחורות עליהן למסדרון. כל המציאות הזו היתה די טראומטית עבורי, ובליבי תהיתי מה היא עושה לחולים ששוכבים במחלקה".

מה שיוסף לא ידע, זה שהוא לא מגיע רק כדי לעזור לחברו, אלא לאנשים רבים נוספים. "הצוות הרפואי עושה ככל יכולתו, אבל במחלקה בה רוב האנשים תשושים עד כדי כך שהם לא יכולים אפילו לקום על הרגליים, יש הרבה מעבר שצריך לעשות. מצאתי את עצמי כמעט לא ישן בלילה, ועובר בין החולים השונים כדי לעזור להם בפעולות הכי פשוטות, כמו שתיית מים או הליכה לשירותים. הבנתי גם שבמצב המדכא הזה, בו אדם לא יודע אם הוא יקום ביום שאחרי, אפילו חיוך או כוס של מים, יכולים לעודד ולהחיות אותו ממש. היה שם עוד בחור עם תסמונת דאון, שהגיע מבוהל מאד, והיה זקוק לתשומת לב מיוחדת, ואני התיישבתי לידו, הרגעתי אותו והשכבתי אותו לישון. ברקע נשמעו מידי פעם צפצופים חזקים, מחולים שמצב הנשימה שלהם הידרדר, וכל מי שדיברתי איתו אמר לי: 'לא חלמתי שזה מה שיהיה'. באותם רגעים גם נבטה בתוכי ההחלטה להמשיך להתנדב במחלקה הזו ככל האפשר, כי ראיתי בחוש איך העזרה הפשוטה הזו מצילה חיים".

במחלקה ראה יוסף גם רגעים מיוחדים של קרבת ה'. "אדם בן 65, סיפר לי איך עד אותו יום הנשימה היתה דבר ברור עבורו, ופתאום ברגע אחד הוא הבין איך יש מי שדואג לחייו יום יום, שעה שעה", הוא מתאר. "אדם נוסף סיפר לי איך הוא מעולם לא התפלל ביום כיפור, ודווקא שם במחלקה יצאה מעומק ליבו תפילה לה'. הוא גם נעמד בשלב מסוים מול שתי שקיות שחורות, ואמר שני קדישים עבור השוכבים בתוכן. דווקא שם, במחלקת קורונה, אנשים מבינים איך הדברים הכי פשוטים, כמו לנשום או ללכת לשירותים, הם לא מובנים מאליהם".

מאז אמנם יצא משה ב', חברו של יוסף, מהמצב המסוכן, אך כיום הוא עדיין בשיקום. "בהתחלה ממש סעדנו אותו, כי הוא לא יכול היה לזוז מהמיטה, והיום הוא יכול כבר לשבת ולהתהלך לאט עם הליכון, אך עדיין מקבל תרופות שונות, ויש לו תהליך לעבור עד לשיקום מלא", אומר יוסף.

דווקא בקרב משפחתו הקרובה של יוסף השלכות הקורונה עדיין מכאיבות. "נדבקנו כבר לפני פסח, לכולם זה עבר, אבל אחת מקרובות משפחתי סובלת עד היום, ועוברת תהליך ארוך ומייסר של ריפוי. מערכת העיכול שלה נפגעה, באופן כזה שאת רוב הדברים אסור לה כרגע לאכול. כללי התזונה שלה הם נוקשים מאד, וכוללים מאכלים שלא שמענו עליהם מעולם. אותה קרובת משפחה היתה בקשר עם רופאים בארץ ובעולם, אך אף אחד לא יודע להסביר מדוע פגע בה הוירוס דווקא בדרך הזו. בנוסף, היא סובלת מחולשה גדולה, ומאז שחלתה הפסיקה לעבוד. זו תחושה לא קלה, לראות אישה שלא יכולה לגעת באוכל שהיא בעצמה מבשלת, וכולנו תקווה שמצבה ישתפר עם הזמן, אבל איננו יודעים מתי היא תחזור לעצמה באמת". 

את תוצאות הקורונה הקשות רואה יוסף סביבו אצל עוד אנשים. "בישיבה הקטנה בה למדתי נפטר הרב מקורונה, כששבוע קודם הוא עוד מסר שיעור לתלמידים", הוא אומר. "יש לי עוד חבר שהוירוס פגע ביכולת הריכוז שלו, ומאז שחלה הוא לא מצליח להתמקד בלימוד. ובעיקר מה שאני רואה סביבי הכי הרבה זו חולשה גדולה, ובחורים צעירים שלא חזרו לכוחות שלהם עדיין".

ראית הרבה בחודשים האחרונים

"כן, ואני לפעמים משחזר לעצמי בראש את החוויה המטלטלת שעברתי בבית החולים. קשה להאמין שראיתי אנשים קורסים, גופות של מתים, ומבחוץ משפחות בוכות וצועקות, בלי שיוכלו אפילו להיפרד מיקיריהן. אינני יודע מאיפה היו לי הכוחות לעמוד בזוועה הזו. ברגע אחד הפסיקו החיים לזרום במסלולם השקט והרגוע, ופתאום מרגישים חזק יותר איך יש מישהו מלמעלה שמסדר את העניינים. בסיומה של תפילת נעילה במחלקת קורונה שרנו אחד לשני: 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', והפעם המילים תפסו משמעות עמוקה יותר, עם ציפיה גדולה לגאולה".