"וויתור פיצוץ": כשהנזילה מהתקרה הסתדרה מעצמה

"תלמיד שלי, יהודי יקר שעובד בשוק לפרנסתו. מתגורר בקומת קרקע בבנין באחת משכונות ירושלים", מספר הרב רחמים פנחסי במכתב, שפורסם בעלון "איש לרעהו". "יום אחד התגלתה נזילה בבית שלו, ומקור הבעיה בדירה שמעליו. אך בה מתגוררת שם אלמנה", כותב הרב רחמים פנחסי במכתב, "'כמה החמירה התורה בצערה של אלמנה, וגדולי ישראל רעדו מפחד מאנחה של אלמנה', חשב השכן לעצמו, והחליט לא לבקש ממנה שתטפל בנזילה בדירתה. 'אני אדאג לתיקון וגם אשלם עליו', החליט. ניגש לביתה, תיאר את הבעיה שנוצרה, והפתיע אותה לטובה בכך שהיא לא תצטרך לשלם מאום על תיקון הנזילה'.

"נו, מה אתם חושבים, שהאלמנה אמרה תודה רבה? שהיא קפצה משמחה? ממש לא. היא אמרה לו שהיא תענה לו תשובה בשבוע הבא. אין לה כוח לכך שיבוא פועל לביתה, יחטט בצינורות, יקדח, יאטום, יעשה לכלוך… זה בלאגן גדול בשבילה. אז היא צריכה להקדיש שבעה ימים למחשבה האם היא מרשה לפועל להיכנס לבית שלה לעשות את התיקון…

"הנזילה כמובן לא הפסיקה לבד, אבל הוא ממתין בסבלנות. סופר את הימים. משחולף שבוע מאז השיחה הקודמת הוא עולה שוב לביתה, ושואל באדיבות אם אפשר לבצע את התיקון הנחוץ. כן. היא כבר חשבה על השאלה ויש לה תשובה ברורה: 'אין לי כח לבלאגן. ללכלוך. תסלח לי – אבל אין לי כח…'

"הוא מוכן לסלוח, אבל מה יהיה עם המים שמטפטפים כל העת מהתקרה שבביתו?! למרות זאת, בהחלטה מהירה החליט לוותר ויהי מה. זהו, יקרה מה שיקרה. הוא מתחשב בקושי המיוחד שלה ומוותר על הטיפול בבעיה. האם זה ויתור קל? לא ממש. הרי מה הוא כבר ביקש ממנה? שתיתן לו רשות להיכנס לביתה ולבצע את תיקון הפיצוץ. זו לא בקשת טובה, אלא מחויבות בסיסית שיש לכל מי שגר בנכס משותף.

"יותר מכך: מי שהיה אמור לשבור את הראש כיצד לתקן את הפיצוץ, זה בכלל היא – לא הוא. אז לא די שוויתר לה על הכסף וכאב-הראש, היא גם מונעת ממנו לפתור את הבעיה?!

"אבל את כל החשבונות הללו מותיר השכן מקומת הקרקע מחוץ לדלת. כי מה זה נקרא לוותר, כאשר אתה לא צודק? לא. כאשר אינך צודק זה לא ויתור מצידך אלא מחויבות. רק כאשר אתה צודק זה נקרא לוותר – וככל שאתה צודק יותר הוויתור גדול יותר. 'ויתור פיצוץ', תרתי-משמע.

"חלפו להם חודשיים ימים, וביום בהיר מתרחש הנס: הנזילה נעלמת מאליה! כאילו יד-עלומה טיפלה שם בצנרת, סידרה מה שסידרה וזהו. אין יותר מים. אין נזילה! איך התרחש הנס? פשוט ביותר: השכן מהקומה השלישית – שמתגורר מעל האלמנה – ערך שיפוצים בביתו. במהלך השיפוץ הוחלפה שם צנרת, וממילא חדלה הנזילה.

"הבנתם?!", ממשיך הרב פנחסי. "מסתבר שמקור הנזילה כלל לא היה מביתה של האלמנה, אלא מהדירה שמעליה. המים, כמו מים, חלחלו דרך הדירה האמצעית וסיימו את הטיול שלהם בקומת קרקע. כלומר: אם הוא היה מתעקש לבצע את התיקון בבית האלמנה, היה מבזבז לריק את כוחו ואת כספו, וגורם צער רב לאלמנה. כעת התברר, כי הבעיה כלל לא הייתה שם אלא קומה למעלה יותר"... 

"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" הוא איסור מן התורה לצער אלמנה ויתום. כך כותב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה י': "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אע"פ שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר: 'כל אלמנה ויתום לא תענון'. והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה וליבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או איבד ממונן - הרי זה עובר ב'לא תעשה'. וכל שכן המכה אותם או המקללן, ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה: 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב', ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים, שנאמר: 'כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו', במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר, ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר: 'כי ה' יריב ריבם', אחד יתום מאב אחד יתום מאם".

"אין בי כוחות להמשיך", כתבה האלמנה לרבי מלובביץ’, וזוהי התשובה שקיבלה

"וכי אפשר להתמודד על משרה רבנית מול דמעה של אלמנה"?

"איך אפגע בה? והלא היא אלמנה..."

"הרי מדובר באלמנה", נזעק הגרש"ז אוירבך בבהלה