בנו של מוכר הסיגריות הקטן: "סיפור הישרדותו של אבא הוא בלתי יאומן"

"אבא תמיד הרגיש שיש עליו שמירה עליונה, שמישהו שומר עליו מלמעלה", אומר תומר הדר, בנו של בן-ציון הדר ז"ל, אשר זכה לכינוי 'בולוש' כשמכר עם חבריו סיגריות מול מטה הגסטאפו בוורשה. בשבוע שעבר הלך בולוש לעולמו בבית החולים הלל יפה, מה שהעלה שוב לכותרות את סיפור הישרדותו המצמרר ומעורר ההשראה. סיפור שגם פורסם בספר הידוע 'מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים'.

"ככל שאני חושב על כך יותר, כך אני קולט עד כמה שהישרדותו של אבא הייתה מנוגדת לדרך הטבע", מוסיף בנו, "כי הוא העביר למעשה את שנות המלחמה כשהוא נמצא ממש תחת אפם של החיילים הגרמנים. לא הייתה שום דרך טבעית שיינצל, פשוט משמיים החליטו להשאירו בחיים".

ילד קטן בצד הארי

סיפורו של בולוש הקטן מתחיל בימים בהם פלשה גרמניה הנאצית לפולין והקימה בה בין היתר את גטו ורשה. היהודים חוו באותה תקופה הגבלות שונות שהגבילו מאוד את חייהם, ועליהן נוספו עוד ועוד קשיים מידי בוקר מחדש. עד שהגיע השלב בו הודיעו הגרמנים שאין כלל אפשרות לצאת מתוך הגטאות החוצה. באותם ימים הוקמו גטאות שונות ברחבי פולין, ומשם יצאו משלוחים אל מחנות ההשמדה.

"אבא היה בן שש בלבד", מספר תומר, "הוא ניצל את עובדת היותו קל רגליים, קטן וזריז, וכך הצליח לצאת מהגטו מידי מספר ימים, הוא הסתובב ברחובות ורשה, קיבץ נדבות, שר ברכבות, ולמעשה אסף פרטי מזון בדרכים שונות ומגוונות. הוא גם היה מסתובב תחת בתיהם של פולנים שלא ידעו את זהותו היהודית, הוא היה שר להם והם היו זורקים אליו חתיכות לחם, פירות, כריכים ותפוחי אדמה. אבא אסף את המזון והיה 'מתפלח' בחזרה לגטו בשעות הערב, כדי להביא את האוכל לבני משפחתו שהתגוררו ברחוב נובוליפיה שבגטו. כך שרדו בני המשפחה במשך תקופה די ממושכת, כאשר פריטי המזון האלו נחלקים בין בני המשפחה שכללה באותה עת שבע נפשות".

בן ציון הדר (בולוש)

אלא שסיפור ההצלה הזה לא נמשך תקופה ארוכה. "באחד הימים כשאבא חדר לתוך הגטו, בדרכו חזרה מן הצד הארי, הוא גילה שהיודנראט לקח את כל משפחתו לאומשלגפלץ – אתר ממנו נשלחו היהודים הישר לטרבלינקה", ממשיך תומר לספר. "אבא היה בעל חושים חדים, והוא הבין מיד שלא נשאר לו מה לחפש בגטו. בשלב הראשון הוא ניסה לברוח אל בית החולים בגטו, כי הייתה לו אחות שעבדה שם. הוא ניסה לחפש אותה, אלא שאז מנהל העבודה גילה אותו ואמר לו: 'אחותך לא נמצאת, אבל ראיתי ילדים נוספים שחיפשו את קרובי משפחתם שעבדו בבית החולים. בוא תרכז את כל הילדים בצורה מסודרת ואשלם לכם את המשכורות של העובדים, שכבר אינם נמצאים כאן'.

"לאבא היו חושים חזקים", ממשיך תומר לספר את הלא יאומן, "הוא היה ילד קטן, אבל הבין מיד שלאסוף את כל הילדים יחד עלול להיות מסוכן מאוד, כי עלולים לרצוח אותם, וברור שלא ייתנו להם כסף. אותו יום היה האחרון בחייו בגטו, כי לאחר מכן הוא מיהר לברוח. כך הוא יצא מהגטו, ילד בן שש בלבד, בלי אבא ובלי אמא, ללא מסמכים מזהים. ילד שעבר ברית מילה, כך שניתן בקלות לזהות את היותו יהודי, הוא יצא למסע לא פשוט של הישרדות ברחובות פולין המסוכנים כל כך ליהודים ומלאים בחיילים נאצים".

"ידענו שיש רק מוות"

קשה שלא לשמוע את ההתרגשות בקולו של תומר כשהוא  ממשיך לספר על אביו: "כשאבא היה ברחובות פולין, הוא המשיך בעצם לעשות את מה שעשה עד אותו  יום. הוא היה עולה על רכבות, כמובן ללא כרטיס, ומנסה לשיר לאנשים. הם היו נותנים לו נדבות והוא היה ממשיך ועובר ברחובות, תוך כדי שירה, כדי לעורר את רחמיהם של העוברים והשבים".

על השאלה איך אפשר לשיר בימים כה קשים לאחר שאיבד את משפחתו ונותר בודד בעולם, נותר תומר חסר מענה. "יש דברים שעליהם גם אבא לא ידע להשיב", אומר לבסוף.

בשלב מסוים פגש בולוש הקטן חבורה של כעשרה נערים יהודיים הגדולים ממנו במספר שנים, בגילי 10-14. הם התאחדו יחד ומכרו סיגריות בכיכר שלושת הצלבים. כך הם הצליחו להתפרנס וגם לשמור אחד על השני מפני הנערים הפולנים שניסו לשדוד את סחורתם ומפני החיילים הנאצים המסוכנים שהסתובבו בכל מקום.

"ישנו משפט קבוע שאבא אמר לי כל הזמן", נזכר תומר, "הוא ציין שבניגוד למבוגרים שהשלו את עצמם לאורך הדרך בכך שיוכלו להינצל על ידי כך שימשכו זמן או שישתפו פעולה עם הנאצים ויעשו  מה שאומרים להם, הוא וחבריו לא השלו את עצמם לרגע. הם הבינו כל הזמן שליהודים מחכה גזר דין מוות וידעו שאם לא יעזרו זה לזה ויתמכו אחד בחברו – הם ימותו. אבא אמר תמיד: 'זה היה סוד ההישרדות שלנו, שמרנו והגנו אחד על השני, דאגנו אחד לשני. כך ניצלנו'.

"אבא גם סיפר לנו תמיד שמכיוון שהוא היה הקטן בחברות הנערים, הם ראו בו כמו אח צעיר והגנו עליו בגבורה עילאית. כך למעשה הם שמרו עליו במשך ימי המלחמה. במיוחד אבא ציין את מנהיג החבורה – איגנץ מילכברג, שזכה לכינוי 'ביצ'יק' (שור). הוא היגר לקנדה אחרי המלחמה ונפטר לפני כשש שנים.

"ככל שחושבים על כך יותר, קולטים את המצב הבלתי יאומן", הוא מדגיש, "כי אבא וחבורתו מכרו סיגריות לחיילים גרמנים, בדיוק באזור בו היה המטה של הגסטאפו. הם היו פוגשים את הנאצים מידי יום ביומו, כשהם ממש מסתובבים בתוכם, ואילו בשעות הלילה הם היו ישנים אצל נשים פולניות תמורת תשלום, ויוצאים מיד כשהשחר עולה, כדי שלא יבחינו בהם. התחושה שלהם הייתה שדווקא במקום הזה הם הכי מוגנים, כי איש לא יעלה על הדעת לחפש אותם באזור כה מסוכן".

געגועים לאבא

קשים ומפחידים היו חייו של בולוש כילד קטן. מעבר להישרדות היום-יומית, הוא גם חווה מספר מקרים בהם כמעט פגעו בו למוות, וכן מצבים בהם נקלע לסיטואציות מביכות. "אבא הציג את עצמו תמיד כילד פולני, אך באחת הפעמים ביקשו ממנו להצטלב ולא הבין מה עליו לעשות. במקרה אחר גילו את היותו נימול, מה שחשף את השקר שהציג כשטען שהוא פולני. בשלב מאוחר יותר הצליחו חבריו להשיג עבורו תעודות מזויפות, כאשר מוצגת שם זהותו הבדויה בשם 'בוליסלב רובלסקי".

מה לדעתך הפך את סיפורו למפורסם כל כך?

"זה לא רק סיפורו הפרטי של אבא, אלא סיפורה של חבורת הנערים מכיכר שלושת הצלבים שהפך למפורסם מיד לאחר המלחמה", מסביר תומר, "כי הוא באמת מיוחד במינו. איפה נשמע כדבר הזה – שילדים יהודים מצליחים לשרוד את מכונת ההשמדה הנאצית, שרצחה כל מי שהיה יהודי? הרי זה בלתי מתקבל על הדעת לחשוב שהנערים היו מול מטה הגסטאפו בוורשה במשך שנים ולא נתפסו. הם היו כל הזמן בחלק הארי של העיר, והצליחו לשרוד ולהינצל. בהמשך גם יצא הספר 'מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים', מאת הסופר יוסף זמיאן. אגב, באופן אישי שמרתי על קשר הדוק עם בנו של הסופר - רמי זמיאן ז"ל. כך נחשף  סיפורם של הנערים והפך את אבא למפורסם ברמה בינלאומית. במשך שנים אבא נהג לעבור בין בתי ספר ולהגיע למפגשים שונים, בהם הוא שיתף בסיפורו, בעיקר מידי שנה ביום השואה. הוא הרגיש שזוהי זכות עבורו לשתף אחרים בהשגחה הפרטית שחווה".

אביך שמר על קשר עם חבורת הנערים גם לאחר המלחמה?

"כן, היה ביניהם קשר במשך כל השנים, אך כולם כבר הלכו לעולמם. הוא האחרון שנפטר, בגיל 84".

תומר שותק לרגע, ואז מוסיף: "אבא שלנו שרד את השואה בגבורה ובהשגחה פרטית מדהימה, אבל יותר מכל הוא היה איש מדהים ואבא רגיש ואוהב. כבר עכשיו אנו מתגעגעים אליו כל כך".