המורה, שברת אותי, אבל אני כבר לא כועסת. נבניתי מחדש

למחנכת שלי, של כיתה ה',

כבר עברו 3 שנים מאז, אך הפצעים ממך, עדיין לא הגלידו.

בסך הכל הייתי ילדה קטנה שעברה לבית-ספר חדש בעיר חדשה, לא הייתי מודעת לקודים הדקים של בית הספר החדש, הגעתי מישוב קטן וקהילתי, מלא בעבודת ה' ובאמונה תמימה וטהורה, אך פשוט מאד, בלי יותר מידי דקויות שעליהן הקפדת כל כך בכיתה.

הייתי מגיעה בתלבושת אחידה, כמו כולן, ואת, תמיד מצאת נקודה קטנה לשים לב עליה, להעיר לי בכעס, להעניש, ובעיקר לבזות.

השתדלתי מאד, נסעתי לחנויות לבד, למצוא בגדים ונעליים כמו כל הכיתה שלי. רציתי להיות כמו כולן, רציתי להרגיש אחת מהן, לא שונה, אבל תמיד מצאת משהו ליפול עליו בטענות.

פעם על הקוקו שהיה גבוה מידי, ויום לאחר מכן, הקוקו היה קלוש ורחובי. יום אחד הנעליים גבוהות ומוגשמות, ויום שני הנעליים נראות כמו כפכפים...

כך הערת, הענשת ושלחת הרבה הביתה. ואני לא הבנתי מה את דורשת, לא ידעתי מה עלי לעשות, וכך גם הורי.

חברות לא היו לי. כשניסיתי לפתח איתן שיח ודיבור זה נגמר בשיחה כועסת איתך ועם המנהלת, על נושאי השיחה שהם "לא לרוחנו".

אני לא יודעת איך שרדתי כך שנה, ללא חברות, ללא הבנה ותמיכה ובעיקר ללא אמון. במחשבה שנייה, פשוט לא שרדתי. סולקתי לצמיתות הביתה, חודשיים לפני סיום הלימודים. חודש שהיתי בבית, ללא תעסוקה הולמת חוץ ממחשב, טלפון ושוטטות ברחוב. הורי עבדו רוב היום, ובכל רגע פנוי הרימו טלפונים לעירייה, לבתי ספר שונים בעיר ולאנשים בעלי קשרים. אך אפס. שום מוסד לא קיבל אותי אליו, ובכפוף לחוק הוחזרתי לבית הספר שממנו סולקתי, והתקבלתי בסבר פנים בכלל לא יפות.

כל מה שעשיתי בשנה האחרונה בלי כוונה, נעשה בחודש הזה בכוונה, בשביל להתנקם, בשביל להוציא את הכעס, התסכול והשנאה שחשתי כלפיכם.

השנה נגמרה איך שהוא, ואני מסולקת במיליון סימני קריאה מבית הספר שלא רצה לראות אותי בין כתליו, ואם היו יכולים, גם בין שום כותלי בית ספר איכותי.

לא היה לי לאן ללכת בשנה שאחרי כן. שנת כיתה ו', שנה משמעותית ביותר בחייה של ילדה שהופכת לנערה.

מה לא הפעלנו. חברי כנסת, אנשי עסקים, אישי חינוך ואפילו את ראש העיר, אך השנה החדשה מתקדמת בצעדי ענק, ולי אין לאן לצעוד עם ילקוט, תלבושת וציפיות מרוגשות.

יומיים לפני תחילת הלימודים בבתי הספר מתקשרים עלינו מבית ספר אזורי בעיר, שהסכים לקבל אותי אל בין שורותיו. לא שמחתי, כי הבנתי שזה בא מלחצים ואולי אפילו מפני החוק. מה שבטוח, שלא התקבלתי אליו מרצון ומשמחה.

התחלתי שם שנה. המחנכת הייתה נחמדה, המנהלת שקטה וחייכנית, הבנות בכיתה מתוקות ולבביות, אך אני הייתי אדישה לכל זה, ובמקום לפרוח, נבלתי. בראשי תמיד עמדה תמונה שלי ננזפת במילים פוגעות על ידך, כשהבנות בכיתה מביטות בי בבוז. לא היה לי חשק להראות לכולם מי אני, לשגשג ולהתקדם. כך סיימתי שנה. בלימודים חיפפתי, חברות דווקא ניסו להתחבר אלי, אך לא חפצתי בהן, ובת המצווה שחגגתי ועול המצוות שהונח על כתפי לא היה משמעותי עבורי.

כיתה ז' החלה באותה המתכונת, והייתה יכולה להסתיים כך, אך לא. זכיתי ולימדה אותי מחנכת זהב, מלאה ברצון להיטיב, בחוכמת חיים ובלב רחב ואוהב. לא עברו שבועות רבים עד שהמורה קראה לי לשיחה מועילה, שבה פרקתי הכל. סיפרתי עליך ועל בית הספר, על ההרס הנפשי ועל הפרח שנבל בי.

המורה החלה לדבר איתי בשיחות שבועיות, שבהן החדירה בי את ההבנה שכעת, אני צריכה לשוב אל עצמי, להמשיך ללבלב, ללמוד וליהנות מהשפע שיש סביבי.

הוצמדה אלי מטפלת רגשית נפלאה, שיחד איתה עברתי דרך ארוכה ובונה, עד שהצלחתי לחזור אל הנערה המדהימה שבי. המטפלת שלי שמעה את הסיפורים עליך, ואני די בטוחה שאף דיברה איתך או עם הנהלת בית הספר. כולם הבינו שמורה כמוך לא צריכה להימצא בבתי ספר, כל ההבנה שקיבלתי מהסביבה החדירה בי שלא אני הייתי הבעייתית, מה שהצמיח בי ביטחון רב.

במקביל התחלתי לראות הרצאות על היהדות היפה והאמיתית שלא זכיתי להכיר בשנתיים שעברו, והפכתי לנערה בטוחה בעצמה, שיודעת מה המקום שלה בעולם, מלאה בחברות, אהבה ושפע אלוקי.

הקורונה הושיבה אותי בבית, רחוקה מההווי החברתי והבית-ספרי שנהיה כה חסר לי, וברגעים האלה, שישבתי בביתי, קצת בודדה ואבודה, נזכרתי בך ובשנה הקשה שלי בצלך, והחלטתי לסגור מעגל, לסלוח לך בלב נקי ולכתוב את המכתב הזה.

אולי תקראי אותו ואולי לא. יכול להיות שלא תזהי אותי מבין המילים, אך אני את שלי עשיתי, ואם מישהו יתחזק ממכתבי, יסלח למישהו, יבקש סליחה או יקום מעצבות לשמחה, ויהיה זה שכרי.

אני יודעת שהשפלות שאליה הגעתי, רק ממנה צמחתי להיות הנערה הבוגרת, התמירה והבטוחה.

חותמת בלב שהספיק להתנקות מהאשמות כלפיך -

ליה

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.