ראה את ראש הישיבה באמצע תפילתו, ורץ על מנת להכניסו לביתו

מעשה שהיה ביהודי נדיב שדר בחו"ל, שביום מן הימים פספס את תפילת הציבור, ועמד להתפלל בביתו ביחידות. והנה, באמצע תפילת-העמידה, נתבטלה מעט כוונתו של האיש, ונשא עיניו אל השמים דרך החלון, על מנת שתתעורר כוונתו (יעויין במשנ"ב בסי' צ' סק"ח), אך עוד לפני שהספיק להביט בשמים, הבחין לפתע בראש ישיבה מארץ ישראל (שהגיע על מנת לכתת רגליו למען ישיבתו). היה ניכר כי ראש הישיבה נחת זה עתה במקום, ומן הסתם טרם מצא אכסניה.

מה עשה אותו נדיב? - הניח את הסידור, מיהר לצאת מן הבית, והחל לרוץ אחר הרב... הוא סימן לרב (בשתיקה) שייכנס אל ביתו, והרב הסכים. השניים נכנסו, ובעל הבית המשיך את תפילת-העמידה, וכשסיימה, קידם את הרב בברכת ברוכים הבאים, וביקש שיואיל בטובו להיות אורח אצלו למשך שהותו במקום.

ראש הישיבה השיב בחיוב, והוסיף לומר לבעל הבית: "אני מודה לכבודו מאוד על הכנסת האורחים, אך דבר אחד איני מבין - הלא היית באמצע שמונה-עשרה, עומד ומדבר לפני השי"ת, והיאך הפסקת את תפילתך ורצת לחוץ?!..."

"למדתי זאת מ...אברהם אבינו!", השיב בעל הבית, "הלא הוא עמד ודיבר עם השכינה, וכשראה אורחים, ביקש מהשכינה להמתין לו ורץ לקראת האורחים, כאמור בתחילת פרשת וירא (בראשית י"ח, א'-ב'): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא... וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם", ולמדו מכאן חז"ל (שבת קכ"ז.), שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.

וממילא כך גם אני נהגתי, על אף שעמדתי ודיברתי לפני הקב"ה, יצאתי לחוץ על מנת להכניס אורח..."

ונשאלת השאלה, האם אכן טענתו של בעל הבית נכונה ומותר להפסיק באמצע תפילת-העמידה כדי להכניס אורחים?

בעל הבית נהג שלא כדין בכך שהפסיק באמצע תפילתו כדי להכניס אורחים, ואין להביא ראיה מאברהם אבינו שאף בזמננו מותר להפסיק באמצע שמונה עשרה להקביל פני אורחים, מפני הטעמים הבאים:

א) שמענו מהרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שכיום שיש לנו שולחן ערוך, ונפסקה הלכה שאסור להפסיק באמצע התפילה (למעט מקרה של פיקוח נפש), ממילא אין היתר להפסיק לצורך שאר מצוות. ואצל אברהם אבינו עדיין לא היתה הלכה פסוקה בדבר, ואברהם אבינו הבין ברוחב דעתו שהשי"ת ימחל לו לצאת ולהקביל פני האורחים, ולכן נהג כפי שנהג. אבל לנו אין אלא את דברי השולחן ערוך, ולא מצינו שם סעיף שאומר כי העומד בתפילה רשאי להפסיק את תפילתו כדי לקבל אורחים, (וע"ע בספר 'הליכות שלמה' פ"ה הערה 52).

ב) הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט"א ביאר (שיחות לס' בראשית עמ' צ"ד), שאצלנו התפילה היא מצוה, סעיף ב'שולחן ערוך', שכל סעיפיו הם עשיית רצון ה', ומי שעוסק בעבודת ה', אינו עוזב באמצע העבודה כדי לעובדו במצוה אחרת כהכנסת אורחים! אבל אצל אברהם, לא היתה קבלת פני השכינה בגדר עבודת ה', אלא שכר; ה' נגלה אליו כפרס, ובא לבקרו בחוליו. קבלת פני שכינה זו, היתה 'מעין עולם הבא', קבלת שכר בעולם הזה. ולכן כאשר ראה אורחים, הרי זה 'היום - לעשותם...', העולם הזה הוא זמן העשייה, בעוד שהשכר יכול לחכות לעולם הבא: 'ומחר לקבל שכרם' (עירובין כ"ב.). אברהם אבינו משאיר איפוא את קבלת השכר לעולם הבא, ורץ להיות עבד ה' בעולם הזה.

והוספנו לשאול את הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: האם הנדיב שהפסיק את תפילתו שלא כדין זקוק לכפרה? והשיב הרב יצחק זילברשטיין: הגם שנהג שלא כדין, הוא אינו צריך כפרה, מפני שנחשב ל'טועה בדבר מצוה ועשה מצוה'...

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.