הילדה היתומה שנתנה לאלוקים להוביל אותה אליו - באהבה

אם שואלים את ד"ר אהובה ניסן, מהו זיכרון הילדות החזק ביותר שלה, הרי שהתשובה תהיה 'כל מה שאירע בחיי, החל מגיל שבע'. על תשובה שכזו איני יכולה שלא לתמוה. איך אפשר לזכור אירועים שהתרחשו בגיל כה מוקדם, ומצד שני - איך אפשר לשכוח? זה קרה כשאמה - שהייתה אז בת 28 בלבד, נסעה לבצע ניתוח כלשהו בבית החולים. "סבתא הגיעה לשמור עליי ועל אחיותיי, שהיו אז בנות ארבע ושנתיים", משחזרת ניסן בקול רועד. "פתאום שמענו דפיקות בדלת. אני זוכרת את התמונה הזו כאילו הייתה אתמול: סבתא עסקה בגיהוץ על גבי שמיכה, וביקשה שאפתח. ניגשתי אל הדלת בצהלה, אך כשפתחתי אותה - הופתעתי לגלות גבר זר, עומד ואוחז בידיו את התיק של אמא שלי. 'קחי', אמר והושיט לי את התיק, 'זה התיק של אמא שלך. אמא שלך מתה'".

כילדה בת שבע, לא הבינה ד"ר ניסן (61) מה זה אומר ש'אמא מתה'. "מה שאני זוכרת לאחר מכן זה שהסבתא מתעלפת, האחיות שלי תופסות אותי משני הצדדים כשהן בוכות וצורחות, השמיכה בוערת, ואני – עומדת מאובנת במקומי. יותר מזה אני לא זוכרת כלום, מלבד את העובדה שהפכתי להיות הדמות הדומיננטית במשפחה, 'אמא' לאחיותיי הקטנות. מיותר לציין שזהו מאורע מכונן בחיי, שעיצב את התפיסות הטובות והלא טובות שלי כאדם בוגר". מצב זה נמשך לאורך חודשים ארוכים, עד שבשירותי הרווחה הוחלט לשלוח את אחיותיה לבית יתומים.

ד"ר אהובה ניסן

מה את זוכרת מאמא שלך? איזו מין אישה היא הייתה?

"אמא הייתה אישה מטופחת ונאה. אני זוכרת שהבית שלנו תמיד היה נקי, כי היא הייתה אישה שאהבה סדר וניקיון. והריח שמלווה אותי עד היום הוא ריח של עוגת טורט נאפית בתנור..."

בהמשך, כשהגיעה לכיתה ט', נשלחה לפנימייה למחוננים בכפר סבא. על מנהל המקום הייחודי מתבטאת ניסן ואומרת כי מדובר ב"איש חינוך אמיתי ויוצא דופן, שאני חבה לו הרבה מההצלחה שלי בחיים. דוד מייזלמן שמו. במשך ארבעים שנה ועד היום, נוהג להתקשר יום יום לחניכיו, ולאחל להם 'יום הולדת שמח'. ההתייחסות הפרטנית שלו והאכפתיות הכנה מכל אחד ואחת מחניכיו – הם אלו שגרמו לנו לרצות להצליח בחיים".

התקרבה ליהדות בזכות דף 'קריאת שמע' שחילקה מורה חילונית

עד גיל 20, לא הצליחה ניסן לפענח את חידת ההיעלמות הפתאומית של אמה מחייה, ולא הפסיקה לדמיין את רגע הפגישה המחודשת ביניהן. "הפצע שנפער בחיי היה פתוח, וכשהייתי שומעת את המילה 'אמא', זה היה כמו לזרות עליו מלח. עד גיל 20 ביכיתי את חסרונה של אמא, והייתה לי רגישות אקוטית לכל הנושא הזה. היו ימים שהייתי מסתכלת על כל אישה שראיתי ברחוב ומדמיינת שאולי אראה אותה. לא פעם, מחשבה בסגנון 'אולי היא חיה במקום אחר ולא רוצה שנדע את זה', התגנבה אל ליבי. לכן, להתחתן ולהביא ילדים לעולם היה סוג של אידיליה בעבורי. ידעתי שאם אצליח לעשות את זה, אצליח גם לרפא את הפצע הפנימי הכל כך כואב הזה".

אחרי שירותה הצבאי התנסתה ניסן באי-אלו חוויות מקצועיות החל בעולם יחסי הציבור והפרסום. היא הצליחה מאוד, אך נשמתה לא שקטה לרגע עד לרגע בו הגיעה ללימודי רפואה משלימה במכללה. "הגעתי ללימודים מתוקתקת - חליפה עסקית, שקועה עד מעל לראשי בחומר וב'כוחי ועוצם ידי'", משחזרת ניסן בחיוך ציני. "בד בבד, באותה תקופה, שני בני דודים שלי התקרבו לדת וניסו במאוד להשפיע עליי. זה לא עבד. כשבת הדודה שלי ניסתה לבקש ממני לשמור שבת, התעצבנתי. באותה תקופה הייתי אטומה לגמרי לכל מה שקשור לדת, ולכן כל הניסיונות שלהם עלו בתוהו".

אך הקב"ה לא ויתר עליה, ובחר להיכנס אל ליבה מהדלת האחורית: באחד משיעורי ההילינג שלמדה במכללה, החליטה המורה בעלת החזות החילונית לחלק דפים ובהם קריאת שמע וברכת 'אשר יצר'. "מיד התחברתי לכתוב. למרות שבבית הוריי לא זכור לי סממן כלשהו של יהדות, סבי וסבתי כן שמרו שבת. אני אפילו זוכרת שבגיל 11 וחצי, התחלתי לצום ביום כיפור על דעת עצמי. אף אחד לא הסביר לי שום דבר על זה, אבל כבר אז הנשמה חיפשה את הקשר עם ה'.

"באותו שיעור הילינג הסתבר לי שהמורה האהובה עליי, למרות חזותה החילונית, הייתה אישה מאוד מאמינה שהשתדלה בקיום מצוות. כשסיפרתי את זה לבת דודתי, היא התרגשה והחליטה לקנות לי את סידורי הראשון. למרבה הפלא, לא התנגדתי לכל המהלך הזה. התחלתי להתפלל ולהתחזק, ואף הסכמתי ללכת לסמינר כדי לשמוע מה זה שבת".

"מעיין היצירה נבע מתוכי – רק אחרי שהתקרבתי ליהדות"

כשוחרת ידע ולימודים, אל הסמינר הגיעה ניסן ממקום אינטלקטואלי לחלוטין. "אלא שאחרי שלושה ימים בסמינר, כשקיבלתי את מרבית התשובות לשאלות שהעסיקו אותי - ידעתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות בשקר. כשהגעתי הביתה הודעתי לבנותיי, שהיו אז חיילות, שאני מתחילה לשמור שבת".

ומה הייתה תגובתן?

"היו המון טענות כלפיי, כי הצעד הזה הפר את האיזון של כל הבית. לפני כן השבת שלי הייתה מלאה בנסיעות לטיולים, בית שמתמלא בחברים, ועוד. ופתאום, בבת אחת הכל השתנה. בתחילה תירצתי את העובדה שאני שומרת שבת בצורך לנוח. עם הזמן התאדו להם התירוצים, ואת מקומם תפסה האמת לאמיתה, שאותה אני מנסה להשית בחיי עד היום".

במשך שנה וחצי החזיקה ניסן בשמירת השבת.  ה' לא ויתר עליה ושלח שליחה נוספת שתחזיר אותה בחזרה אליו - הפעם, בתה הבכורה שהתחזקה, הייתה השליחה שנבחרה בעבורה. "לאחר שחרורה, החלה בתי הגדולה להתקרב ליהדות. בזכותה עשינו הפרדת כלים והכשרנו את המטבח. יום אחד התעקשה לקחת אותי לשופינג בחנויות בגדים צנועות – ובהזדמנות זו, החלפתי את כל המלתחה שלי", מסכמת ניסן.

מאז עברו הרבה מים בנהר: ניסן התחזקה ברוחניותה לאין שיעור וזה כבר 12 שנה שהיא מוסרת שני שיעורי תורה קבועים בהעצמה נשית דרך פרשת השבוע - אחד בביתה, ואחד בבית הכנסת. מזה כמה שנים היא כותבת טור משלה בעלון השבת של הידברות. זאת ועוד, לדבריה, עד גיל 46 חייתה בעולם שכל כולו נהנתנות וחיצוניות. "ההתקרבות הרוחנית לא רק יצקה לתוכי משמעות והעמיקה כל דבר שאני עושה וחווה, אלא אף גילתה לי נדבכים חדשים ומופלאים שלא הכרתי בנשמתי. תמיד אהבתי לכתוב, אבל מעיין היצירה נבע מתוכי ביתר שאת מאז שגיליתי את מציאות ה' בחיי, ובחרתי לעשות לו מקום מכובד בהם. בשנה האחרונה אני חווה חידוש עצום כשלמילים שאני כותבת  מתחברות, כמעט מאליהן, מנגינות מקסימות שאת רובן אני 'מקבלת' בסעודה שלישית. את החומר אני אצה להקליט במוצאי שבת, וכבר שלושה שירים שלי חיברתי על דרך זו".

בנוסף לכל הכובעים שלה כאם, כמטפלת במקצועות הרפואה המשלימה, כקאוצ'רית וכמרצה - באחרונה יצא לאור ספרה 'חוכמת נשים', המאגד בתוכו את כל הטורים הנפלאים שלה בעלון הידברות, וזיכה אותה אף בתואר סופרת. "בטיפולים שלי אני משלבת טכניקות שונות משלל תחומים אותם למדתי ובהם התמקצעתי. לפני שאני מתחילה בטיפול, עושה אבחון מדעי ועמוק. לאחר מכן, מדובר בתהליך נקודתי שהמטרה הסופית שלו היא להפוך אדם לעצמאי, שיוכל לנהל את רגשותיו הוא. וברוך ה' אני רואה הרבה סיעתא דשמיא בעשייה הזו".

מאיפה הכוחות וההשראה להצליח בחיים - במקום שכל כך הרבה אנשים נכשלו?

היא מחייכת ומודה לקב"ה: "בטבע שלי אני קרוצה מחומר מאוד עיקש, שלא מוותר בקלות. אני מניחה שירשתי את זה מאמי ע"ה, שגם היא הייתה עקשנית בדברים שהאמינה בהם. עיקשות תמיד הייתה בי, אבל כשהתקרבתי לדת למדתי את ההבדל בינה לבין עקשנות. בחיי האחרים - הייתה בי עיקשות של פרד, וכיום אני רואה את זה כתכונה לא טובה שהייתה בי. עם הזמן למדתי לרכך אותה, ובמקום שאני מזהה בי עיקשות – אני נותנת לה' להוביל אותי. עקשנות זה דבר אחר, מעלה של מי שלא מתייאש מהקשיים ומתעקש, בכל מחיר, להצליח. אז במובן הזה של המילה, אני מודה ומתוודה שהעקשנות שבי היא זו שנסכה בי את האומץ, ומאוחר יותר בחיי גם את האמונה – שאני יכולה להוציא את האוצרות הגלומים בי מהכוח אל הפועל. אבל 'לולא ה' עזרתה לי - כמעט שכנה דומה נפשי'".

לרכישת ספרה החדש של ד"ר אהובה ניסן "חכמת נשים" הקליקו כאן.