במחשבה תחילה לפרשת וירא: גאון התורה שריתק יהודים פשוטים בעיצומה של מסיבה

"אבא, אתה מסכים להסביר לי פתגם?", ביקש שאול בנימוס.

"בוודאי, בני", נענה האב ברצון. "איזה פתגם?".

"המורה אמרה לי ש'התפוח לא נפל רחוק מן העץ'", ציטט שאול. "לא הבנתי מה זה אומר".

"מה יהיה, שאול", כעס האב, "עוד פעם לא הכנת שיעורי בית?"...

* * *

ביום השלישי נושא אברהם את עיניו ורואה את מקום העקדה מרחוק.

פונה אברהם אל יצחק ושואל: מה אתה רואה? ויצחק, כך מתאר המדרש, עונה: "הר נאה וענן קשור עליו".

פונה אברהם אל הנערים שליוו אותם - ישמעאל ואליעזר - ושואל: "מה אתם רואים?".

הם לא רואים כלום.

"שבו לכם פה", פוסק אברהם לשניים, "עִם החמור". דורשים חז"ל במדרש: "עַם הדומה לחמור".

ריבונו של עולם, בגלל שהם לא בעלי הדרגה הרוחנית המתאימה ואינם רואים את הענן הקשור על ההר הם דומים לחמור, בעל החיים שהוא סמל לטיפשות?!

קולות הפטפוט והצחוק באולם הקטן היו ניגוד מוחלט לדמות ההדורה שישבה ב"מזרח".

יהודים פשוטים הסבו סביב שולחנות ערוכים למסיבת אירוסין. החתן, תלמיד ישיבת "פורת יוסף", נולד וגדל ביישוב פריפריאלי בעל רקע כלכלי נמוך מאוד, חכמתם של קשי-יום אלו - אף היא לא הייתה מן המשופרות. אולם החתן עשה חיל בלימודיו, והתקיים בו "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".

כעת, חגג את אירוסיו עם נערה מרקע דומה: אף הוריה מיישובי הסביבה, והיא עצמה נשלחה לחינוך טהור בסביבה תורנית.

עתה ישב החתן ליד מורו ורבו, הגאון רבי בן ציון אבא שאול, וחש נבוך מאוד. התקשה לעכל את העובדה שרבו הגיע מירושלים עם מספר תלמידים לכבדו, והם נאלצים להסב בחברת אנשים פשוטים ששיגם ושיחם באוכל ובדברי הבאי.

ראה בעל ה"אור לציון" את מבוכת החתן, ונשא את קולו בשיר שמח. הבחורים הצטרפו אליו בעוז, ותוך רגעים מספר נסחפו יושבי האולם הקטן בשמחה. בתום השיר, ניצל רבי בן ציון את השקט ונעמד לדרוש.

"אינכם יודעים מי החתן", פנה חכימא דיהודאי אל הציבור. הוא תיאר בפניהם את הישיבות שקמו בשנים האחרונות בארץ הקודש, את הצורך הגובר במגידי שיעורים איכותיים. "החתן שלנו ייכנס בעוד מספר שנים לאחת מן הישיבות הללו. בכל בוקר, כשייכנס למסור את שיעורו, יקומו כל בני השיעור על רגליהם. ינהגו בו כבוד.

"בשבתות הוא יעמוד בבתי כנסיות מלאים מפה לפה, ימסור שיעורי תורה ומוסר והכל יקשיבו מרותקים".

בשפתם ובמושגיהם של האורחים תיאר רבי בן ציון את הכבוד לעתיד שינחל החתן. עיניהם הבריקו. חשו כאילו הם-הם שגידלוהו לתורה... לאחר שקנה את הקשבתם, המשיך רבי בן ציון לפרשת השבוע, שזר רעיון בסיפור, חלק מחמאות להורי החתן והכלה על מסירותם להקנות לבניהם חינוך יהודי איכותי, כשמדי פעם סימן לבחורים לפצוח בשיר...

כשיצא אברהם לדרך עם יצחק, לקיים מצוות הבורא להעלות את יצחק לעולה, היה שם "גלגל-סְפֶּר" שנדחף לתמונה: השטן.

את טענותיו של השטן לאברהם למדים אנו מדברי המדרש. אחרי שהקב"ה לא הסכים לאברהם לשחוט את יצחק, מצא אברהם זמן לשטוח את תמיהתו: "היה בלבי מה להשיבך ולומר לך: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק ייקרא לך זרע', עכשיו אתה אומר לי 'העלהו שם לעולה', וכבשתי את יצרי ולא השבתיך" (תנחומא וירא כ"ג).

הסתירה בין הציווי להעלות את יצחק לעולה לפני שנולדו לו ילדים, מול ההבטחה "כי ביצחק ייקרא לך זרע" - לא נולדה בחלל ריק. כפי שמתאר אברהם בעצמו, היה זה השטן שהסית אותו לכך: "וכבשתי את יצרי ולא השבתיך".

* * *

בספר "משל ומליצה" ביאר בכך עומקו של המדרש: אברהם אבינו, שכינה את הנערים "דומים לחמור", לא התכוון חלילה לעלוב בהם. התורה כתבה זאת כדי ללמד אותנו מסר עמוק: מה עונים לשטן שמצביע על "אתמול" ו"עכשיו", ומסביר שאם לא תעשה כדבריו - תפסיד כל כך הרבה?

רק לחמור, אומר הפתגם, מראים חצי עבודה.

כשמסתכלים רק על "אתמול" ורק על "עכשיו" - עונים כמו ישמעאל ואליעזר: "לא רואים כלום". כזה "תפוח" אני. אין לי סיכוי להשתנות.

במקום לשבת באירוסין באווירה לא מתאימה, ניתן להסתכל על ה"כבוד" שיגיע, למצוא נקודת-עתיד שתסתום לַיֵצר את הפה ותרומם את האדם מהקושי של אתמול ועכשיו.

אברהם מלמד אותנו "וירא את המקום מרחוק": להסתכל על העבר, להפיק לקח מההווה ולא לשכוח "לעשות שיעורי בית" - העתיד! הוא החשוב מכל.