ברגע אחד נשארנו בלי בית, בלי רכב, בלי טלפון. בלי עזרה

אני משתפת אתכם באחד המקרים המרתקים שקרו לי לאחרונה ממש. איזה כוח יש לתהליך הזה, שרק נזכה להיות מודעים תמיד לשחמט שעושה בנו הבורא.

הכל התחיל בזה שהחלטנו, כל המשפחה, לנקות את האוטו מבפנים.

ירדנו עם מגבונים, ספריי, מבשמים ומה לא. אבל לא ירדנו עם הטלפון. עוד נחזור לפרט הזה.

המטרה היתה במוצהר לרדת לרבע שעה, לסיים ולעלות. המטרה של בורא עולם היתה אחרת, אבל הוא לא שיתף אותנו בשלב הזה...

והנה אנחנו מסתערים על האוטו. הילדים על הריפוד והדלתות, ואנחנו על השאר.

והנה, האוטו נקי, תענוג. נשארה הדלת האחרונה, והנה אוריה שלי מסבירה לי שהיא נועלת את הדלת, ואני אומרת לה שאני פותחת את הנעילה וטורקת את הדלת.

לקח לי בדיוק שנייה להבין שאני בטעות נעלתי את הדלת. מבט מסביב, וכל הדלתות סגורות.

המפתח היחידי של האוטו והמפתח של הבית נעולים באוטו! לשווא ניסיתי לפתוח את הדלת שלפני שניה בדיוק נעלתי... כמה פעמים, אולי בנס היא תפתח.

האור באוטו דולק וחושף את המקום המדויק בו השארנו את המפתחות, כמו כדי להדגיש עד כמה הכל לא בשליטתנו.

והנה 3 ילדים קטנים בערב מחוץ לאוטו, בלי דרך להיכנס הביתה, בלי טלפון להתקשר לפורץ, בלי מים, בלי חיתול חלופי, בלי שירותים במשך 3 שעות בערך...

וכל זה למה?

בשנייה התהפך עלינו המצב, משמחה וניקיון פעלתני לתחושת חוסר אונים וחוסר כל.

יש לי בית, אבל אני לא יכולה להיכנס אליו. יש לי רכב, אך הוא נעול. יש לי טלפון, אך הוא בבית הנעול.

כל אפשרות חילוץ עצמי נבלמה. והנה בעלי, מנסה בכל כוחותיו להיכנס לאוטו בדרך לא דרך, דרך הבג'אז, והילדים כבר מתחילים להרגיש את הרחוב קצת יותר מדי...

אני יודעת שכל זה בגללי ובשבילי, אין טעויות למי שברא את העולם.

אני סגרתי את הדלת האחרונה שעוד היתה פתוחה, אני השארתי את המפתחות באוטו ואני בחרתי שנייה לפני שיצאתי מהבית, להשאיר את הפלאפון בבית.

אין את מי להאשים. עזבי. אל תנסי.

ברוב חסדיו, רבונו של עולם, הטוב והמטיב, ניגן בתוכי: זה שיעור מיוחד, תתקני את הכלי. ואני מקשיבה...

מביטה איך אישי לא מרפה, ובכל כוחותיו מנסה בפעלתנות למצוא דרך להיכנס לאוטו. והנה יוצא שכן שמדבר בנייד על זה שמכר שלו ממש במצוקה כלכלית, ומבניין אחר שומעים מישהו רב עם הבוס שלו שיחזיר אותו לעבודה... ואני מבינה שכמו שעכשיו אני בלי בית, בלי רכב, בלי טלפון ובלי סיוע, כך מרגישים המון אחים ואחיות שלי מהעם... ואיך לרגע לא עצרתי באמת והבנתי איך הם מרגישים? איך הרשיתי לעצמי לחיות את חיי בלי לכאוב את כאבם ולהתפלל עליהם למי שיכול לשנות הכל, אם רק מתפללים אליו מלב שבור? פשוט ביקשתי סליחה, סליחה שלא הרגשתי את כאבם מספיק. בבקשה, בבקשה ריבונו של עולם, אנא תשלח ישועה ושפע גדול לכל הכאובים, לכל מי שפתאום התהפכו עליו חייו. לכל מי שהעסק שלו פתאום נסגר, אף על פי שהיה בטוח שיישאר עד שיצא לפנסיה...

והנה אני מתפללת בשבילם את תפילתם מעומק הלב.

האוטו עדיין לא נפתח..

והנה שכנים יקרים שלנו עוברים ברחוב, חוזרים הביתה. בעלי מסרב לבקש עזרה, והם היו עוזרים בשמחה, כולם, אם רק נבקש...

אבל הוא מסרב. ועוד שכנה יקרה, ועוד אישה שאני אוהבת... אוריה שלי כמעט רצה אחרי אחת השכנות, עד שעצרתי אותה והסברתי שזה לא רצונו של אבא.

ואז הכה בי שאני צריכה לבקש סליחה על כל הפעמים שעברתי בחיים, מרוכזת בעולמי ולא מבחינה שהנה יש כאן מישהו שממש זקוק נואשות לעזרה. הוא לא יבקש... אני צריכה לפתוח את הלב ולראות! איפה הייתי עד עכשיו? סליחה. סליחה. סליחה שלא ראיתי. בבקשה, ריבונו של עולם, שלח ישועה לכל הנזקקים לכך, לכל מי שצריכים כל כך ומתביישים לבקש. מבטיחה להיות ערנית יותר.

עזרה

והנה, הגבר שלי החליט ללכת לבקש עזרה (כנראה גם עבורו היה פה שיעור...). הוא חוזר עם שכן שנותן לו רוח גבית, מעודד אותו ופשוט אומר לו, אני לא משאיר אותך בחוץ לבד, אל תדאג. והם מנסים... נראה שהרעיון מתקדם, אבל הרכב עדיין לא נפרץ. ואז פשוט כלו כוחותי. אני מרימה תינוקת בת פחות משנתיים עלי, הולכת הצידה ופשוט בוכה לבורא עולם שיפתח לנו את האוטו. זהו, נגמר לי, אני כבר לא יכולה יותר, שיעור קשה... הקטנה שלי מלטפת אותי בפנים עם היד הקטנה שלה, והבכור שלי מגיע פתאום ואומר לי, אמא, מה יש לך? ואני יודעת שכל מה שיש לי זה בורא עולם, שכל ההתרחשות פה היא ביני ובינו, ומבקשת ממנו שבשבילם השיעור הזה כבר יגמר.

ישועה

אני חוזרת לבעלי ורואה שהרעיון שלו מתממש ברגע. הכפתור מתרומם, מה שהוא לא עשה בשלוש השעות האחרונות, ואני אומרת לו, הצלחת, תדחוף, האוטו נפתח. השיעור הסתיים, מלמלתי.

נכנסנו לבית שנתן לנו הבורא, שונים ממה שיצאנו ממנו. נכנסנו אליו כולנו, יודעים שעברנו שיעור פרטי, אישי, מדויק מריבונו של עולם.

שיעור שכנראה כולנו נזכור כל חיינו. שיעור בו הבנו שכלום לא בידנו בפועל, ברגע שריבונו של עולם מחליט אחרת.

למדנו כמה חשוב להרגיש את האחר, לכאוב את כאבו ופשוט להתפלל עליו את תפילתו מעומק הלב.

למדנו שמי שצריך עזרה לא תמיד מבקש.

למדנו כמה חשוב ומחייה הוא שכן אחד עם לב זהב.

למדנו שלפעמים פשוט נגמר הכוח, וכל שנשאר הוא לבכות לריבונו של עולם ולדעת שרק ממנו הישועה. מט.

למרות כל שיטות הטיפול הרגשי שלמדתי, למרות כל טכניקה, דמיון ו/או הרפיה, אני יודעת בלבי שנים, כי הריפוי האמיתי לכל, הוא רק ממי שברא אותנו באהבה. שכחנו להקשיב לו ולהרגיש את הדיבור שלו בתוכנו, דיבור שקט, אוהב, נוכח ומנחה, מרגיע ומרפא. קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו. בעזרת השם שניזכר.