"אַף אֲנִי בְּחַיַּי אוֹדְךָ עַד כְּלוֹת": מילותיו המצמררות של ד"ר רחמים מלמד-כהן ז"ל, גיבור בעל כרחו

"הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים", אומרת הגמרא במסכת יומא (ל"ה, ב'). וד"ר רחמים מלמד כהן, שנפטר לפני מספר חודשים, בט"ז בחשוון תש"פ (3.10.2020), לאחר 26 שנות מחלה ב-ALS  מחייב את כולנו. קווים לדמותו מעוררת ההשראה של האיש, שהתמודדותו עם הקשה שבמחלות הניווניות מחייבת כל אחד מאיתנו.

בהיותו בן 57 נהפכו חייו של ד"ר רחמים מלמד כהן על פיהם: אובחנה אצלו מחלת ALS, הקשה במחלות הניווניות. במחלה סופנית זו מתנוונים העצבים המוטוריים בגוף. המחלה גורמת לשיתוק מהיר של הגפיים העליונות והתחתונות, של שרירי הצוואר, בית הבליעה והדיבור עד לחנק. תוחלת החיים היא כ3-5- שנים וד"ר מלמד ידע זאת. באומץ לב המשיך בעבודתו, וייתכן ששיא מפעל חייו מתחיל בנקודה זו.

הרופאים ניבאו שמחלה סופנית זו תגרום לדיכאון, לסבל, להתרחקות ואולי אף למחשבות אובדניות. אולם מסתבר שההיפך הוא הנכון. מרגע היוודעו על דבר המחלה, שינס ד"ר מלמד את כל יכולותיו וגייס את כל כוחותיו הנפשיים כדי להתמודד עם המחלה ולשמש דוגמא, אות ומופת לאלפי חולים, רופאים, בני משפחה, חוקרים ועמותות שונות. מאור פנים, פתרון בעיות, ארגון סדר-יום ועידוד בני המשפחה הסובבים אותו, מאפיינים את גישתו האופטימית, מלאת התקווה והחיוניות.

"אינני יכול לדבר אך אני מרצה לפני רופאים, אחיות וקהל באמצעות 'קולן' – תוכנה הממירה כתב לקול. הדוא“ל שלי פעיל מאוד, ואני בקשר עם אלפי אנשים. עצות אני נותן למאות חולים ומשתדל לעודד “סופניים“ להמשיך לחיות. אני כותב זאת לא משום יהירות או התנשאות אלא בניסיון לשכנע שהכול תלוי ברצונו של אדם ששותפים לו החברה ושמים", כתב בדברים שפורסמו במוסף "שבת" של "מקור ראשון".

במשך 26 שנה של ניוון הדרגתי, ואובדן יכולות רבות. מ-1999 לאחר החייאה ואשפוז במשך חודש וחצי בבית החולים הדסה עין כרם הפך למשותק כליל, מרותק לכיסא גלגלים, צמוד למכונת הנשמה. לא הייתה לו שום יכולת תנועה פרט לעיניו ועפעפיו. שליטתו במחשב באמצעות מצלמה העוקבת אחר תנועת העין, שני חיישנים, תוכנה מיוחדת ומקלדת וירטואלית, אפשרה לו לתקשר. כך חיבר וכתב 18 ספרים: "הכר את תלמידיך", הוצאת רכס, "הילד החריג והחינוך המיוחד על פי מקורות ביהדות", "ובחרת בחיים" – מחשבות ועצות על שיפור איכות החיים, "לסדר" – פסוקים מפרשת השבוע המתאימים לאירועים שונים, הוצאת ראובן מס, "פעם אחת" – סיפורים קצרים ממסכת חייו של המחבר, "לו" ספר שירה מופלא, "שעת הרחמים" – ביוגרפיה של ד"ר רחמים מלמד כהן, "פרשת השבוע" – רעיונות חינוכיים מהפרשה, "הפטרת השבוע" – רעיונות חינוכיים מההפטרה, "יהי" – ספר שירה נוסף, "עיניים בתנ"ך" – אלבום ציורים, "על זיכרון ירושלים", "לוחות שנה עם ציורים" ב-6 שנים רצופות, "צבעים בתנ"ך", "נשים בתנ"ך", "חידותורה" – חידות בחרוזים על פרשות השבוע ופתירונות, "טיסה 440" – חילוני ודתי מתווכחים במטוס, ברקע מתרחשים אירועים. "כטוב בעיניי" – אוטוביוגרפיה, חינוך והרפתקאות.

גם לאחר אובדן היכולות בזו אחר זו, ותוחלת החיים הקצרה, מלמד-כהן לא אמר נואש. בעוד בעבר היה צלם חובב החל לצייר לאחר שלמד להשתמש בתוכנת פוטושופ, יצירותיו "עיניים בתנ"ך" ו"צבעים בתנ"ך" זכו לתערוכות ברחבי הארץ ובארצות הברית.

ד"ר מלמד הרבה להופיע באמצעי התקשורת בעשרות ראיונות בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, באמצעות האינטרנט ובמגעיו עם עמותת "אטלס" לחולי ALS שהוא חבר בהנהלתה.

"עשרים ואחת שנים אני 'חולה הנוטה למות', או כפי לשון העם 'חולה סופני'. כאשר אובחנה אצלי מחלת א.ל.ס, מחלת ניוון שרירים, אמר לי הרופא: 'רחמים, רחמים עליך, זו המחלה האיומה והארורה ביותר בעולם ואין לה תרופה ומרפא. שריריך המוטוריים יתנוונו לאט, ותוך שנים בודדות תמות. בתקופת המחלה תהיה משותק כליל. זבוב יעמוד לך על האף ולא תוכל לגרשו'. אותו רופא רמז לי שאולי כדאי לי לעשות “חסד“ עם עצמי", אמר מלמד-כהן, והסביר באופן נחרץ את גישתו ל'המתת חסד'. "בשעה שהחברה מקרינה על החולה הנוטה למות ומשדרת אליו כי טוב מותך מחייך, הרי הוא נוטה לשמוע ולקיים הצעת גדולים, אף להיחשב 'גיבור'. עמותות צצו לעודד ולדרבן בני אדם לכתוב הצהרות על רצונם למות בידי רופא או לקבל גושפנקה חוקית להתאבדותם".

"עיקר הבעיה טמון בראש, במוח", הוסיף ואמר. "אין ספק שישנה השפעה פסיכוסומטית אצל בני אנוש וחשיבה חיובית, אופטימיות, תקווה, אמונה ואהבה מאריכות שנות חיים, מוסיפות משמעות ואיכות חיים טובה לכולנו, זה אפשרי. למה לתמוך בחדלון הגוף?!"

"אני עומד בראש ספינת הדגל נגד המתת חסד. יש אמצעים טכניים ורפואיים שמסייעים אפילו לחולים סופניים. לפי חז"ל, 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים". מלמד-כהן הוסיף וסיפר כי פרופ' אבינועם רכס, נוירולוג, יו"ר הלשכה לאתיקה, שאל אותו: "ומתי תחליט על סיום חייך?". התשובה של החולה המשותק היתה חד משמעית: "זו אינה החלטה, אבל כבר מעכשיו אני מבקש שאם אאבד כל יכולת לתקשר עם הזולת ואאבד הכרתי, נא לא לעשות מאמצים להאריך חיי, ובשום פנים ואופן לא להמיתני, כי זה רצח, שפיכות דמים". כ־400 מתאבדים מדי שנה בישראל, מהם הסבורים שהם אדון לגופם כשם שטוענים חלק מה'סופניים'. בעיניי, זכות גדולה עומדת לאנשי אמונה הנשענים על דברי חכמינו 'על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת'. כשם שאדם נולד ואין שואלים לרצונו, כך נפטר מן העולם ואין שואלים לרצונו. אמונתם היא שהגוף ניתן כפיקדון על ידי בורא עולם", אמר בעוז תעצומות.

"אנשים לא מאמינים לי כשאני מצהיר בכנות שאלו השנים היפות בחיי. כשרונותיי והגיגיי, שהיו כמוסים ונסתרים, התפרצו בצורת 18 ספרים, 8 תערוכות ציורים ו-10 שירים שהולחנו – והכל בתנועת עיניים על מסך המחשב. הסיפוק עצום במיוחד כשהתגובות מסביבי חיוביות. אמנם אני מתגעגע לחבק את קרוביי, לאכול ולשתות דרך הפה, לטייל בהרים ולנשום בלי מכונת הנשמה, אולם לאור העובדה שתחזית הרופאים הייתה שאחיה 3-5 שנים, אני מאושר שעודני חי", כתב. 

עוד יותר מזה, הוא מוסיף: "אני נושם באמצעות המכונה, עושה סקשן (שאיבת רוק) כל כמה דקות ואומר בלבי למרות מצבי: 'מה רבו מעשיך ה''. אני יודע שיש שיאמרו, אוי ואבוי אם ה' עושה מחלה כזו, אבל אני כותב מה שאני מרגיש וחושב אולי בצורה לא רציונאלית, אבל מתוך הרגל, חינוך, אהבה, שמחה ואמונה בצור ישראל וגואלו".

במענה לשאלה שנשאל "מה עומד מאחורי הבחירה הזו לחיות בכל יום מחדש?", השיב: "אמונה בקב"ה ובעצמי, תקווה, אהבה ושמחה".

"הַאִם כְּדַאי לִחְיוֹת?", שאל באחד משיריו שפרסם בספר "לו", "גּוּפִי שָׁתוּק רָתוּק, אַךְ אֲגוּדָלי יָנוּעַ, נְשִׁימָתי בָּאָה וְשָׁבָה, דֶּרֶךְ מְכוֹנַת הַהַנְשָׁמָה. לָמָּה, לָמָּה אֵלִי, שֶׁנְּתַתָּ בִּי נְשָׁמָה.

"אוּלַי אֵלִי, אוּלַי שְׁלַחְתַּנִי, לְעוֹדֵד אֶת הַבְּרִיּוֹת, כִּי אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה, מֻנַּחַת עַל הַצַּוָּאר, כְּדַאי לִחְיוֹת. רַק שְׂפָתַי נָעוֹת וְקוֹלִי לֹא יִשָּׁמֵעַ, אוּלָם אֶצֹּר אַפְרֶה וְשֶׁפַע אַשְׁפִּיעַ עַל הַבְּרִיּוֹת, לִחְיוֹת. נִשְׁמַת כֹּל חַי תְּהַלֵּל אֶת שִׁמְךָ. אַף אֲנִי בְּחַיַּי אוֹדְךָ עַד כְּלוֹת".

לראיון עם ד"ר רחמים מלמד-כהן ושירים נוספים, לחצו כאן.