כשהעדיפות היא לילדים שהולכים לבית הספר, לא ינצחו אותנו כל כך מהר

זה קרה. השבוע – בזהירות ולפי כל הכללים – חזרו ללימודים כחצי מיליון ילדים, בכיתות א' עד ד'. בדיונים על הנושא, נשמעת לפעמים הטענה שהם חוזרים ללימודים כדי שהמבוגרים יוכלו לעבוד. זו כמובן לא הסיבה המרכזית: הם יוצאים ללימודים כי זה חיוני ללמוד ולהתפתח. כי החינוך הוא סלע קיומנו. חז"ל כותבים שלא מפסיקים תינוקות של בית רבן מלימודם – אפילו לבניית בית המקדש.

אז אחרי כל הבדיחות על כך שה-1 בספטמבר הפך ל-1 בנובמבר, ועל כך שהם לא יודעים באיזו כיתה הם, צריך לשמוח, כי חלק חיוני בחוסן שלנו – חוזר לתפקד. זו גם ההזדמנות להודות לאנשי ההוראה על מסירותם בתקופה משוגעת שבסופה הם לא מקבלים חופשה, אלא חוזרים הבוקר לכיתות.

בשיר "לא תנצחו אותי" מספר יהורם גאון מה הוא רואה מהחלון: "ותינוקות של בית רבן, עם הילקוט שעל גבם". הפזמון שכתבה נעמי שמר הוא: "לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר". כשחברה שמה בראש סדר העדיפויות ילדים שהולכים בבוקר עם ילקוט על הגב לבית הספר – אז לא ינצחו אותה כל כך מהר.

בהצלחה, ובתקווה שעוד מיליוני תלמידים יצטרפו אליכם בקרוב, עם ילקוט על הגב.

רק החלטה אחת

איך מתקנים את האישיות ואת המידות שלנו? השבוע ציינו 67 שנים לפטירת הרב אברהם ישעיהו קרליץ (שמכונה החזון אי"ש). וכך הוא מסביר בספרו "אמונה וביטחון": אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. בדרך הזו האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. ההכרעה החשובה מכל לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ, הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש.

לזכרו.

קרליבך אמר, לא רק שר

"החלום שלי הוא להכיר אישית את כל היהודים בעולם". את המשפט הזה אמר ר' שלמה קרליבך, שנפטר השבוע לפני 26 שנים. הוא השאיר אחריו אינספור שירים נפלאים, וגם רעיונות ופירושים. הנה רק כמה פנינים מפיו:

• "רציתי שהשירים שלי יהיו גלולת ויטמין יהודית לדור. הקפדתי שהם אף פעם לא יהיו נגד משהו, אלא תמיד רק בעד".
• "אם אדם בונה צריף קטן, זה לוקח זמן קצר. אם אדם בונה את מוזיאון רוקפלר – זה לוקח הרבה יותר זמן. אנשים מתלוננים: למה עם ישראל לא מתאחד? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? התשובה היא: אם זה לוקח כל כך הרבה זמן להגיע לגאולה, אנחנו כנראה בונים פה משהו גדול מאוד".
• "ההבדל בין לשיר ללדבר הוא כזה – כשמישהו מדבר כולם צריכים להיות בשקט. כשמישהו שר כולם מצטרפים לשיר איתו".
• "אף פעם לא התיישבתי להלחין ניגון. הניגון תמיד בא אלי, או כשחוויתי שמחה מרוממת, או כשלבי היה שבור".
• "על כל קבוצה מוטל לתרום משהו. אם היא לא מטפחת את הייחודיות שלה, העולם כולו סובל כתוצאה מכך. העולם מחכה לתרומה שלנו. כל העולם מחכה ליהודים שיהיו יהודים".

לזכרו.

רוח האדם

העולם מחכה לשמוע מי ינהיג את המעצמה הגדולה בעולם. בינתיים, כמה מילים על כוחו ועל רוחו של האדם היחיד: ביום שלישי בלילה הלך לעולמו ד"ר רחמים מלמד-כהן. הוא חלה ב-ALS, ניוון שרירים, והפך למשותק בכל גופו, למעט העיניים. ככל שהגוף נחלש, הרוח התחזקה. באמצעות העיניים והמחשב הוא כתב, צייר והעביר הרצאות.

כך סיפר, באחד הראיונות הרבים שנתן: "כל משבר הוא מנוף לעלייה. אנשים לא מאמינים לי כשאני מצהיר בכנות שאלה השנים היפות בחיי. המחלה יצרה בי אתגר למצות כל רגע. כישרונותי והגיגי, שהיו כמוסים ונסתרים, התפרצו בצורת 18 ספרים, 8 תערוכות ציורים ו-10 שירים שהולחנו, והכל בתנועת עיניים על מסך המחשב. נכון, אני מתגעגע לחבק את קרובי, לאכול ולשתות דרך הפה, לטייל בהרים ולנשום בלי מכונת הנשמה, וקשה לי במיוחד כשזבוב מתיישב לי על קצה האף ואני לא יכול לסלק אותו. אבל לאור העובדה שתחזית הרופאים לפני 25 שנים הייתה שאחיה 3-5 שנים, אני מאושר שעודני חי.

"יש אנשים שפשוט לא מוכנים לעכל שינוי במצבם, אבל אני מאמין שאדם יכול לעבוד על עצמו ולחיות בשמחה. 'עבדו את ה' בשמחה', זאת המשימה. הרבה פעמים הצרות של אנשים מתגמדות כשהם פוגשים אותי. זה יהיה שקר להגיד שאין לי קושי. כמובן שהיה לי קשה נפשית בהתחלה, אבל החלטתי שאין לי זמן עבור הפחד. צריך לדאוג לכך שהתקווה תהיה תמיד גדולה מהפחד".

להתלהב מהזום ומשטיפת הכלים

חברה חכמה, אמא לילדים קטנים, אמרה לי: אנחנו ממילא מכינים סנדביצ'ים, אנחנו ממילא שוטפים כלים, אנחנו ממילא עוזרים לילדים בשיעורי הבית וב"זום". הבחירה שלנו היא איך לעשות את זה, בשמחה או בעצבים, במרירות או בהתלהבות. הרי אם יש משימות אפורות שברור שנעשה היום – למה לא להחליט שנעשה אותן מכל הלב? שנוסיף להן כוונה, ונזכור למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים עבור יקירינו?

מאברהם אבינו למדנו לעשות פעולות שגרתיות של יומיום בזריזות ובשמחה ובהתרגשות. הפרשה מתחילה בסיפור הכנסת האורחים של אברהם. שימו לב לפסוקים שמתארים את היחס שלו לאורחים הזרים שהוא מזמין לאוהל שלו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

אברהם ממהר ורץ, וגורם גם לאחרים להזדרז ולהצטרף במהירות אל החגיגה. הוא ממש רוקד עם המאכלים לקראת האורחים שלו, כאילו זכה באיזה פרס. יותר משהאורחים נהנים, נראה שאברהם נהנה לעשות את המשימה שבגללה הוא נברא – לסייע לזולת.

אברהם אבינו מלמד אותנו שהשאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה אותו.