בזכות מה ניצלה ממוות פלוגת גבעתי ב"מבצע איתן"?

מובא בשם הרב דסלר: "יש סדק צר לאולם של סייעתא דשמיא בעולם, והכניסה לאותו סדק היא מסירות נפש, והכוונה היא לא למוות, אלא על ויתור אחד או התגברות אחת, שבעקבותיהם זוכים לשפע של סייעתא דשמיא".

הסיפור הבא מבוסס על סיפור אמתי; חלק מפרטיו שונו במקצת.

בחול המועד פסח תשע"ה יצאה קבוצה של בחורי ישיבה לטיול בבין הזמנים לצפון, והתלווה אליהם מדריך טיולים - חייל ששירת בגבעתי. הוא ראה אותם מתפללים ואמר להם: "ברצוני לספר לכם סיפור אמתי". וכך סיפר אותו חייל: "במבצע 'צוק איתן' היינו במתח נורא. לא ישנו במשך יומיים, סרקנו את השטח ביסודיות, וכל רחש קל הקפיץ אותנו. היינו עירניים לאשר מתרחש בסביבתנו ובדקנו את השטח ביסודיות. חיפשנו מנהרות, ולא התפללנו כיוון שהיינו דרוכים לכל תרחיש.

"היה שם בית קרקע במקום אסטרטגי, והחיילים החליטו שייכנסו לאותו בית קרקע, יסרקו אותו, ושם הם ינוחו ויאזרו כוחות. הם סרקו את בית הקרקע ונכנסו לנוח, כשכולם מתיישבים ומתמקמים בחדר ומתחילים כבר ממש להירדם מרוב שהיו עייפים; אפילו לאכול לא היה להם כוח, אך החליטו שישבו לאכול. והנה אחד החיילים צועק לעברם: 'בואו נתפלל תפילת ערבית!' הם חשבו לעצמם: אנחנו מאוד מאוד עייפים, אך אין ספק שאנו זקוקים לסייעתא דשמיא, והזמן שהכי ראוי לתפילה הוא דווקא עכשיו, וכך הם החליטו שהם יתאמצו ויתפללו.

"הם מתארגנים לתפילה, והנה מתברר, שהם תשעה אנשים, חסר להם העשירי למניין...", מספר החייל. "ממול הייתה פלוגה של גולני, שהם היו צלפים שעמדו למעלה על המגדל ושמרו עליהם, שמחבלים לא ייכנסו לבית הקרקע שבו הם היו.

"הם החליטו ללכת ולקרוא לאחד החיילים שיבוא להשלים להם מניין, אך אחד מהחיילים אמר, שייתכן שהם לא ירצו להשלים לנו מניין, כי הם קיבוצניקים, ולא ירצו להתפלל.

"אך חייל אחר אמר, שבמלחמה כולם קרובים לקדוש ברוך הוא – כולם רוצים להתפלל. החיילים התווכחו ביניהם; חלקם אמרו שהם לא יסכימו להשלים מניין, וחלקם אמרו שהם כן ישלימו את המניין. תוך כדי הוויכוח אחד מהחיילים שממול ירד לשירותים, ואז הם ניצלו את ההזדמנות ושאלו את החייל: 'האם אתה מוכן להשלים לנו מניין לתפילת ערבית?'.

"שאל אותם החייל: 'מה זה מניין?' והם הסבירו לו.

"החייל הסכים להתפלל אתם, אך אמר להם: 'קודם אלך לשירותים דקה אחת, ואני בא להתפלל אתכם!'

"עוברת דקה, שתיים שלוש דקות – והחייל לא יוצא... אחד מהחיילים התקרב לעבר השירותים ושמע רעשים. הוא פרץ את דלת השירותים וראה שיש שם פתח של מנהרה, וכשהחייל הראשון נכנס - הם פתחו את דלת המנהרה וחטפו אותו. החייל הזעיק מייד את כל החיילים, הם קפצו לתוך המערה והצליחו להציל את החייל שנחטף ולהרוג את כל המחבלים שהיו במנהרה. כאשר הם חזרו לבית הקרקע הם כבר לא יכלו לישון, כי הם סרקו את הבית. אמר אותו חייל, מדריך הטיולים: תדמיינו לעצמכם מה היה קורה אם היינו מחליטים שאנו עייפים ופטורים מתפילה, שהרי מחר בבוקר מחכה לנו עוד יום קשה של לחימה, ולולי היינו מתפללים והיינו הולכים לישון, אז הגרוע מכול היה קורה, שהרי המחבלים היו עולים דרך המנהרה ושוחטים את כולנו!...".

הוסיף החייל ואמר: "תחשבו על עוד נקודה: אילו החייל הקיבוצניק לא היה רוצה להתפלל, הוא היה נכנס לשירותים. האם מישהו היה בודק למה הוא התעכב שם? האם מישהו היה מגלה עניין ושואל את עצמו למה אותו חייל מתעכב? אף אחד לא היה בודק, והחייל היה נחטף ומשמש כקלף מיקוח; היה צורך לשחרר אלף מחבלים כדי לשחרר אותו!".

שאל החייל, מדריך הטיולים: "מה גרם להצלתו של החייל הקיבוצניק?". וענה: "עצם ההסכמה שלו לבוא ולהתפלל!".

החייל המשיך ושאל: "ומה גרם לנו להינצל ממוות?", וענה: "מה שהציל אותנו זו מסירות הנפש שלנו להתפלל כדי לאסוף זכויות, למרות שהיינו עייפים עד כדי אפיסת כוחות".

אמר אותו מדריך טיולים לבחורים: "אתם מסתובבים ומארגנים מניין בחוץ... אתם יודעים מה זה מניין? תראו מה גדול כוחה של תפילה במניין! איך אפשר לפספס, ולא להתפלל במניין?!" (הרה"ג רבי גואל אלקריף).

מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" של הרב צבי נקר. לרכישת הספר, לחצו כאן.