ניסיתי לסדר את הריבועים בשני הצדדים, אבל הם לא שיתפו פעולה

יש לפעמים דבר שמציק בחיים, שאת אומרת עליו, אם רק זה היה מסתדר לי - אז הייתי מאושרת. והדבר המציק הזה, יש לו נטייה, בדרך כלל, למלא לנו את כל חלל המחשבות, ולגמד את שאר הנפלאות שבבריאת עצמנו.

זה מה שעשיתי.

שמתי בצד ימין ריבועים ריבועים, כל היום אני רואה ריבועים, את כל הדברים שקרו לי בחיים בהם בורא עולם הפתיע אותי. דברים שרק להודות, דברים שלא ידעתי ברשימה אפילו לחלום או לקוות.

למשל, מודעה אחת שכתבה עלי באיזה עיתון שאני סופרת. ואני בכלל לא ידעתי שאני כזאת. בחיים לא עדכנו אותי, אבל לאנשים יש הגדרות כאלה שחוזרות על עצמן, שאת אומרת, אולי כבר כדאי להאמין להם, מה אכפת לך, שיהיה, סופרת, מה רע בלהיות סופרת. אז מה אם לא חלמת את זה.

שמתי בצד ימין את כל הריבועים האלה, מכל מיני תחומים בחיים.

למשל הבנים שלי, שאני מסתכלת עליהם לפעמים מהצד ואני באמת שואלת בשקט, איך לבעלת תשובה כמוני יש על השולחן בסלון כל כך הרבה גמרות פתוחות, ועיניים בוהקות של בנים שדנים, בנים שרק לפני רגע החזקתי במנשא, וכל כמה דקות נתתי להם במצח נשיקה.

מה הם לומדים שם כל היום בכזו שקיקה, שאני אפילו לא מבינה מאיזה כוון להתחיל בעמוד את הקריאה? אולי אני קצת מקנאה.

מסתבר שיש ליושב במרומים יכולת להגיד לנו "קחי". תאמיני לי שזה טוב, תסמכי עלי עם מה שאני נותן לך. קחי, לא תצטערי.

ריבועים ריבועים.

ומצד שמאל, כמו צבא שמנגד, סידרתי לעצמי את כל הדברים שקרו בחיים שהכי לא רציתי שייקרו, והם פה.

אנשים בלתי נסבלים שנמצאים בחיי ולא מבינה בשביל מה הם באו, מקרים שאירעו ולא התאימו לחלום, כאלה שהשאירו את חותמם עד היום.

אני רואה סביבי לפעמים נשים שבחיים לא מספרות על הריבועים האלה משמאל. אצלם הכל טוב. ואת יודעת שזאת בדיחה, ונותנת לה לדבר ולספר ולהסביר איך הכל אצלה מושלם, והכל דופק, והיא מסובבת את זה ככה שאת רוצה בלבך להצטחק, אבל לא נעים לך, ואת אומרת לעצמך, תני לה, תני לה לצייר את כל המושלמות הזו של עצמם, מה אכפת לך, זה המופע שהיא רוצה להעלות, תמחאי לה כפיים, תעשי חסד.

והסתכלתי על הריבועים.

אלה מונחים מול אלה שמונחים.

שילבתי ידיים, נשענתי לאחור, ואמרתי לריבועים בשני הצדדים, אני מוכנה, אפשר להתחיל, קדימה, נו - תילחמו, נראה מי חזק יותר.

הטובים מול הרעים.

החלומות מול הסיוטים.

והשתרר שקט.

וכלום לא קרה.

הם בהו בי, הריבועים, ולא זזו. הביטו בי ושתקו.

וניסיתי לדרבן אותם שוב,

נו, קדימה, תתעוררו.

והם בהו בי כאילו, מה היא רוצה מאיתנו זו, ולא נעו. ולא זזו.

והם לא שיתפו פעולה.

ופניתי אלי ושאלתי אותי, למה אני בדיוק מתכוונת, מה את רוצה?

ונהייתי לרגע פשוטה.

ודיברתי במילים של ילדה.

כל ה"אוף" מול כל צעקות ה"יש".

כל ה"למה" מול כל מזמורי התודה.

כל הכאב מול כל דמעות השמחה.

ופתאום, בלי שהתערבתי, כל הריבועים נתנו ידיים,

בכלל לא לפי הסדר שהצעתי. בכלל לא לפי קרב או מלחמה, בכלל לא לפי החלוקות שלי.

ריבוע של "אוף" נתן יד לריבוע של פרק ק', וריבוע של חלום נתן יד לריבוע הכי מעצבן בחלון,

וכולם נתנו ידיים והתחילו לרקוד סביבי במעגלים מעגלים, ולשיר, אנחנו החיים שלך, אפרת, אנחנו מסתדרים יחד נפלא, אין לנו מושג על איזו חלוקה את מדברת, אנחנו חלונות לתפארת.

וכולנו שלך, עוברים כאן בסך. אנחנו לא מיישרים קו עם החלומות שלך, אנחנו כולנו מאת ה' יתברך.

והם חייכו, אלה ואלה, ואני שאלתי, מה מצחיק כל כך? אתם צוחקים עלי?

והם לא ענו, והבנתי שהם בכלל לא מחולקים ביניהם. זו אני המחלקת, הם ממש מאוחדים בלהיות פשוט: החיים.

והרגשתי כזאת תינוקת, שמפרידה טובים ורעים, דברים שרציתי ודברים אחרים, כאילו מי אני בכלל בהנהלה של המקרים.

וזזתי הצידה, ולא התערבתי, ולא חילקתי, ולא הבחנתי, ונתתי להם לרקוד, יד ביד, לפי המנגינה שלהם. והיא היתה נעימה, המנגינה, היא היתה יפה ומשתלבת.

היה בה קצב של שלמות והסתכלות אחרת, קצב של ילדה אחרת, אחת שלא כל היום מחפשת סדר ומתאמצת, מנתבת הגיון.

ולא ניסיתי לסדר אותם בשורות, את העובדות, או בזוגות, או בריבועים או במחלקות.

נתתי להם להיות גינה אנגלית מטופחת (בגינה אנגלית טיפוסית גדלים צמחים בצורה של בר מסודר), וראיתי מעל כולם את השירה הזאת,

שירה אחת.

כתובה מאת בורא עולם.