את ההחלטה היא דחתה לאחרי הדלקת נרות... והשאר היסטוריה

עולם שלם נעצר מלכת ונלחם על חייו, אבל זה לא מגמד את מלחמת ההישרדות של שיר וגם לא מנחם אותה.

הסיפור שלה לא קל. החלום המתוק על בית חם משלה, עם גג אדום, זרם לו עם המנגינה, אבל אט אט התרחק ממנה.

התקוות לאושר התנפצו לה מזמן. למרות מאמציה לשמן את גלגלי העגלה המשותפת שתמשיך לנסוע עוד כמה שנים, נפרדה החבילה לבסוף והיא נשארה לגדל לבדה שני ילדים שהזדרזו לפרוח מהקן השבור.

על הדלת של התקוות היא תלתה פתק עם המילים "תיכף אשוב", וחיכתה לפרק ב'.

היום היא אישה בודדה ביישוב נידח. הילדים מחפשים את עצמם במזרח הרחוק, והיא נואשה מלמצוא קשר אתם.

העבודה התובענית המבורכת בולעת אותה ומסיחה את דעתה מאכזבות חייה. היא משדרת לסביבה את מה שהיא כן: אשת קריירה מצליחה, זורמת בין חברותיה, ועם ההומור הבריא שלה - לא מחמיצה הזדמנויות להפוך לימונים עקשנים ללימונדה.

איכשהו היא הייתה יכולה להתרגל לחיים ואולי גם לגלות שהחיים התרגלו אליה, לולי המחשבות שנשלחו אליה עם הבריזה של הים שהיא כה אוהבת, מחשבות שתבעו תשובות על שאלות של מה, למה, ובשביל מה.

* * * 

לאחרונה היא סיכמה עם ריבונו של עולם על שבת. 

השבת הראשונה לסיכום התחילה עם תחושה של התרוממות רוח, אבל בהמשך היא מצאה את עצמה ממתינה בקוצר רוח למוצאי שבת. הניתוק מהמדיה, מהקשר עם החברים ומהבילויים הרגילים העצימו את תחושת הבדידות והקשו עליה מאוד.

לקראת השבת הבאה הזמינה שיר את נועה, אך ברגע האחרון, כשהבית כבר הריח שבת, נועה ביטלה. תחושת האכזבה גרמה לשיר לחשוב על נסיגה מכל העניין הזה. 

אולי זה גדול עליה.

בטח ה' רוצה שהיא תיהנה ולא תצטער, ולכן היא יכולה לוותר לעצמה על השמירה. אולי פעם ב... היא כן תשמור.

את ההחלטה היא דחתה לאחרי הדלקת הנרות... והשאר היסטוריה.

בסופו של יום, כשכוכבים נצצו ברקיע, נצץ גם לה משהו חזק בלב, חיבור נשגב וגבוה שהיה שווה את הקושי, ותחושת סיפוק שלא הייתה מחליפה בשום אושר שבעולם.

* * * 

שיר יקרה,

הקדשנו לך כמה מילים בסוף.

אבל לפני כן, משהו על הגן שטבוע בנו.

סיפור עקידת יצחק, המופיע בפרשת השבוע, הוא סיפור של מבחן חיים לאבי האומה, כשהוא מצוּוה לשחוט את בנו.

אברהם אבינו לא מפקפק לרגע, לא מנסה לשמוע שוב, לא לשאול איך ייתכן, לא בודק אפשרויות, לא מנסה לרמוז, לא מתייחס לרגשות האבהיים, לחמלה או להבטחות שקיבל, לא מתפלא על אופי הציווי, הוא פשוט לא שם.

בצייתנות, בהכנעה, בנאמנות מושלמת, מוחלטת ומפוארת, הוא מזדרז לקיים את הציווי הבלתי אפשרי הזה.

את הכוח הזה של מסירות נפש הוא טבע גם בנו, בכל יהודי, בתוך המבנה הגנטי שלו, בפוטנציאל היכולות שלנו.

אינסוף סיפורים לאורך ההיסטוריה מעידים על הימצאותו, אינסוף יהודים שהקריבו את חייהם כדי לעשות את רצונו יתברך, כשנרדפו בגלל דבקותם. סיפורים הרואים של גבורה יהודית שיצאה מהכוח אל הפועל ברגעי ניסיון קשים, סיפורים על יהודים שלא היו קרובים לחיי מצוות, שהקריבו את חייהם באופן מפתיע כשהגיעה עת בחירה.

אבל שאלת השאלות היא, מה אנחנו, הבנים של אברהם אבינו, יכולים לעשות בהשראת אותו מעשה עוצמתי?

האם יש מקום להכניס משהו מכל זה לתוך החיים העכשוויים שלנו?

האם ניתן דווקא להמשיך לחיות תוך מנגינה של מסירות נפש?

התשובה היא - כן!

יש כאן בשורה לחיים.

לא חייבים למות על קידוש שמו, אפשר גם לחיות על זה.

אנחנו יכולים לעשות כאן ועכשיו, בבחירות הקטנות של היומיום ב-2020, עם הגנים המיוחדים האלה, מעשים של מסירות נפש.

זהו הפן הנאצל של מסירות נפש, שקיים כחלק מהחיים. כשבוחרים לחיות בשביל ערך, כשמוכנים לוותר על נורמות של החיים, על נוחות, על רצונות אישיים, למען ערך עליון, גם זוהי מסירות נפש.

לחיות במסירות נפש זה אומר להיות מוכנים לוותר על הרצון שלנו למען הרצון העליון, אפילו בדברים קטנטנים ויומיים.

כל איפוק למען האידיאל האלוקי, כל ויתור למען קיום מצווה, כל התגברות בדרך לתיקון של מידה,  שליטה על כעס, על תאווה, על רצון לנקום וכל אלו - כל קושי שצלחנו בדרך למילוי רצונו יתברך, מעבר לסיפוק הגדול שאנו חשים, זהו המשך דרכו של אברהם אבינו.

שיר יקרה,

אנחנו מחזיקים לך אצבעות שתמשיכי לראות מולך את עוצמתו של הערך, ובקושי - את האתגר.

שהמעשים שלך יצטרפו לכל יתר המעשים הנאצלים של כל אחד מאתנו,

שנכתוב יחד את המשך דרכו של אברהם אבינו, דפים מפוארים שכאלה בספר ההיסטוריה.

נ.ב.

תוכלי להקל על עצמך ולבחור מתוך שלל ההצעות לתעסוקה בשבת את מה שמתאים לך בקישור.