אני רוצה להתחזק באהבת חינם, אבל במקום זה מרגישה מתוסכלת ומרוקנת

דפנה, נשואה כ-9 שנים ואמא לכמה ילדים קטנים, עובדת בהוראה, עוזרת להוריה הקשישים ומשתדלת להיות הרוח החיה של כל המשפחה המורחבת, החלה לאחרונה להתקרב ליהדות, והיא לומדת ערב אחד בשבוע במדרשה לבעלות תשובה.

היא שואלת בדמעות: "איפה הגבול? איך אני יודעת שלא מנצלים אותי? למה אני מרגישה כל כך מובנת מאליה? לא באמת מעריכים את הנתינה שלי... אני עושה ועושה, כי אני רוצה להתחזק באהבת חינם, אבל איכשהו, במקום להתמלא - אני מתרוקנת משמחה, מאנרגיה ומחשק לעשות דברים".

בואו נעשה סדר!

הכוונה הנעלה של דפנה לאהבת חינם, עשיית חסדים ונתינה הן ודאי מבורכות, וכנות אולם חוסר ההלימה בין הכוונות הטובות לתוצאות הרגשיות, ולעיתים גם הגופניות, מעידות שיש כאן טעות.

אהבת חינם הוא ערך עליון. התורה מחנכת אותנו לתפיסה אלטרואיסטית של נתינה שלא על מנת לקבל, נתינה ללא אינטרסים, תוך הקרבה עצמית. כך עשו האבות והאמהות הקדושים, וכל גדולי ישראל לאורך הדורות.

אין פלא שכל יהודי שמתחיל להתקרב אל השם קורא בשקיקה את דברי חז"ל, שואף להשליך מעליו כל שמץ אגואיסטיות או אינטרס ורק רוצה להשתייך לגזע הנעלה הזה של בני אדם...

כדי שעשייה מבורכת זו תהייה אמיתית, עלינו להבין מה גורם לתחושה הקשה שבאה בעקבותיה.

כאשר אדם משקיע מחשבה, דיבור ומעשה עבור הזולת, ובעיקר עבור בני המשפחה הקרובה והמעגלים הקרובים, הוא מצפה לקבל סוג של חיזוק חיובי על מאמציו: מחמאה, התחשבות הדדית, הכרת הטוב, הבעת תודה ושמחה על מה שעשה. לעיתים הוא פותח חשבון עם אותו "נעזר", בבחינת "שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו".

כאשר לא מגיעה תגובה כזו, הלב נחמץ מתסכול, ועלול להגיע עד כדי צער נורא ודכדוך הנפש. מדוע? משום שכל מטרת הנתינה מלכתחילה היתה באופן לא מודע לצורך קבלת האישור החיצוני על המעשים הטובים שנעשו.

אנו משתמשים בנתינה על מנת לקבל תשומת לב, לקבל אישור חיצוני ולגיטימציה להיותנו טובים ורוחניים.

נתינה ועשיה מהסוג הזה נובעות מתפקיד נפשי ומדפוס של "האדם המרצה תמיד".

דפוס זה מגייס אותנו לפעול רבות למען הזולת, לצאת ממש מגדרנו למען הסביבה.

המניע הבלתי נראה לעין הוא שדרך העשייה הזו אנו מבקשים אישור חיצוני לאישיות שלנו, וכשהאישור לא מגיע - כל העשייה המבורכת מקבלת חמיצות של החמצה.

ההרגשה היא שכולם חייבים להיות מרוצים ממני ולחשוב עלי מחשבות חיוביות תמיד. לצורך כך יכול האדם להתיש את עצמו בעשייה מופרזת: זו אמא שתמיד תתנדב ותיזום, ולעולם לא תסרב, כי היא חיה באשליה שרק כאשר כולם מרוצים ממנה היא שווה משהו.

אז איך אפשר שלא להרגיש כך? מה נכון לעשות?

משתמע מהדברים שלא יכולה להתקיים נתינה ללא ציפייה לקבל... איך פותרים את הפרדוקס הזה?

אהבת חינם ונתינה אמיתית צריכות להגיע ממקום של ענווה. שנדע שאנחנו עושים השתדלות על ידי העזרה שלנו, ושום דבר לא תלוי בכך.

חובה עלינו להבין שעשייה מחוץ לתחום הכוחות והמשאבים שלנו עלולה להוביל אותנו לטעות, שנאמין ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וכן להרגשה שאני מוותר על ה"אני" שלי.

נתינה אמיתית לוקחת בחשבון שגם אם הפעם אין ביכולתי לפעול, הרבה שלוחים למקום, וזה לא תלוי בי.

האושר של הזולת הוא לא האחריות שלנו. כשנשנן את זה לעצמנו, נוכל לפעול מתוך עמדה נפשית של ענווה ושחרור.

רק כאשר הנתינה שלנו תהיה בתוך הגבולות האלה, היא תמלא אותנו בשמחה ובכוחות להמשיך ולתת.

ליאת אלקוסר היא יועצת נישואין ומטפלת רגשית מטעם מחלקת שלום בית

לפניות למחלקת שלום בית חייגו 072-2221310 או פנו למייל eliyahun@htv.co.il