תחרות הסיפור הקצר: תחנה של החיים

עמדנו שם. חברות עליזות, מפטפטות במרץ, צוחקות, מחליפות חוויות מהטיול. עייפות, אך מלאות מרץ, מחכות לו לאוטובוס שיבוא.

או יותר נכון, לאוטובוסים שיבואו, ויקחו כל אחת אל היעד שלה.

"להתראות!", נופפנו לה במרץ, לראשונה שעלתה ותרמילה על גבה.

"ביי", נופפה לנו השנייה ונחפזה לעלות.

"תודה! היה כיף", סיכמה השלישית, ושרכה רגליים אל דלתות האוטובוס הפתוחות.

הן עלו בזו אחר זו. הייתי שקועה מדי בלהט השיחה בשביל להבחין שלא נשארנו הרבה.

"טוב, הגיע לי האוטובוס", פיהקה העומדת מולי, "לילה טוב!", איחלה ועלתה.

וכך מצאתי את עצמי ניצבת על אם הדרך. לבד.

תחנת אבן קטנה, באמצע שום מקום, רעש של רכבים חולפים במהירות על רקע הלילה שירד.

לא התיישבתי אפילו. "הוא בטח יבוא בקרוב", הרגעתי את עצמי תוך זמזום שיר עליז.

הם עברו שם הרבה, אף אחד מהם לא היה שלי.

חיפשתי לוח זמנים, רמז על מספר הקו, מדריך לממתין בתחנה, משהו. אפס.

מסתכלת ימין ושמאל, מתיישבת באנחה. נחכה.

הזמן עובר, מתחיל להיות משעמם, קצת מציק, גם לא נעים, האמת.

עוברים כלי רכב, מביטים בי הנוסעים בהם תוך שעטה קדימה. את חלקם אני מזהה. נוסעים, ומשאירים אותי מאחור.

מזדקפת, תולה חיוך חיוור על הפנים.

בכל זאת, אל תצטיירי כמסכנה, מצווה על עצמי. הכל בסדר.

וככה, אני יושבת לבד, כמעט מתחילה לדבר עם עצמי. כמעט משלימה איתו, עם הלבד, כשפתאום ממלאים את התחנה עשרות יצורים מוזרים ומכוערים, כל אחד נושא איתו את כלי מלחמתו.

התקרב אלי ענק מחוספס, בעל עיניים ענקיות יורות זיקים. סימן שאלה ענק מצויר לו על החולצה השחורה והוא פער פה חסר שיניים ואמר לי: "מה יהיה, עד מתי תחכי??? את יודעת, זה יכול לקחת המוווון זמן! אף אחד לא מבטיח לך שהוא יבוא! בסוף יגמרו לך המים, תגמר לך הצידה המועטת שבתיק. מה תעשי, אה? מה יהיה?".

הוא התחיל ליילל, תוך כדי פרצופים מפחידים.

התעשתי מיד. זהו פחד, הבנתי.

התסכלתי לו, לפחד, בעיניים באומץ. "אני לא פוחדת ממך, תלך!", צוויתי.

"ידיים למעלה!". יצור גבוה ודקיק, לבוש באפודה צהובה מחזירת אור, חבוש בכובע מצחייה, דחף את הפחד ונעמד מולי.

לא הרמתי.

"כדאי לך להרים ידיים", אמר שוב בקול תקיף. "את רואה שאת מחכה, והאוטובוס שלך אפילו לא מתקרב. שני כיוון! את רואה שם? הצביע אל מעבר לכביש, "שם יש תחנה עם קוים זמינים יותר, אמנם קצת שונים מהיעד שלך, אבל לא באופן משמעותי. אל תתקבעי", הוסיף בביטחון, "אם חשבת להמשיך לחכות פה, כדאי לך להרים ידיים מראש"...

שוב לא הרמתי ידיים.

הרמתי בסוף אצבע, להצביע לו על הדרך ממנה בא. "לשם תלך, ואל תחזור!", אמרתי בקשיחות. הוא הפנה לי גב והלך. מרחוק ראיתי אותיות זוהרות על גבי האפודה שלו. יאוש, הן אמרו.

תחנה בלתי אפשרית. חרקתי שיניים.

דמות עגלגלה הפתיעה אותי מאחור, בחיבוק גדול, רכה, חמה ומלטפת.

"מסכנה שלי", אמרה בהשתתפות, "בואי, תשעני עלי. את באמת בסיטואציה לא פשוטה. תניחי להכל, אל תדרשי מעצמך מידי הרבה, כולם יבינו אותך, באמת, זה לא פשוט!", הנהנה בצער. כמעט התפתיתי לה, לגברת הלא מזוהה.

לא! משכתי את ידי מכף ידה. "לא אשקע בך, גברת רחמים עצמיים!".

הם לא הניחו לי.

בזה אחר זה נכנסו לתחנה, כל אחד במתק שפתיו או חרב פיפיותיו. הסבירו, תרצו, שאלו, סחפו, ניסו, כל אחד מהם להפיל אותי מהפח אל הפחת.

ואז הוא הגיע,

בקול גדול,

ברעש וצלצולים,

ענק, אדום, מנופח מעצבים.

גבות מכווצות, שפתיים רוטטות מזעם, עשן יוצא לו מהאוזניים, צרח לתוך אוזניי: "למה??? למה דווקא את הקורבן שנתקע פה על אם הדרך?

"כולם כבר מזמן עלו, הגיעו למחוז חפצם, התקדמו וכבשו עוד כמה תוכניות בזמן שאת מתייבשת פה בתחנה. רבות וקטנות ממך, עלו ענוגות אל האוטובוס שלהן מזמן. ואת? חסרת מזל, עומדת כאן כבר ימים ולילות, מתעמתת עם הכאב, מביטה על כולם מאחור. למה?!".

הוא רקע ברגליים בכעס, התבונן בי וחיכה לתשובה.

התחלתי לרתוח.

הוא היה כריזמטי וסוחף. אין אפס. דיבר בהיגיון. אין מה לומר.

בעבעתי. התחלתי לקצוף עליו. על הכעס.

"אתה יודע למה? אני לא יודעת. גם לא רוצה לדעת! כי זה הכי טוב - ככה! פשוט ככה!!!". צעקתי בעיניים כועסות על הכעס.

 "מישהו קרא לי?", נעמדה לידי דמות נמוכה ולבנה, זקופה כמו סימן קריאה.

"מה?!", הבטתי מה מבולבלת, כשדמעות בעיני והכעס עוד נושף לי בעורף.

"קראת לי?!", שאלה שוב. היה לה קול פעמונים מלטף.

"לא", עניתי.

"את אמרת ככה, נכון?!". הנהנתי.

"אז ככה קוראים לי".

"זה השם שלך?! ככה?", התפלאתי.

"כן, זהו אחד מהשמות שלי", חייכה בענווה.

הזעתי. הכעס עוד עמד מאחורי, שולח קיטור לוהט. מחכה לתשובה.

"מי את?!", שאלתי.

הדמות האצילית והמוארת לא ענתה.

"מה היית עונה לכעס במקומי?", שוב פניתי אליה.

"אין לי שכל. בטח לא בשביל שאלות", הביטו עיני הבדולח שלה ישר לתוך עיני.

"אני לא אחת של קושיות ותירוצים, חלוקת הסברים וישוב סוגיות בשכלם של בני אנוש", המשיכה, תוך שהכעס הולך ומצטמק. "אני אחת של קבלת המציאות, והשמחה בה. את רואה?! אני מגיעה בדיוק איפה שהוא נגמר", הצביעה על הכעס הנמוג. ואז הבנתי הכל.

"אמונה?!", שאלתי בחוסר אמון.

היא הנהנה בצניעות. מושיטה לי יד איתנה ללחיצה.

התיישבנו.

"אז גם את, כמו רבים לפניך, נקלעת לכאן, או יותר נכון, נבחרת להגיע לכאן, אל הצומת הזה.

"זה לא קל, לחכות.  אני יודעת. אבל בחיים: כל המתנה - היא מתנה, כל צער - הוא שער אל עולם קסום ונפלא של אמונה, גדילה, וחישוב מסלול מחדש אל יעד מושלם".

היא המשיכה לעודד במילים, כשאל התחנה מצטרפות לאט לאט אורחות יקרות, חזקות ומחזקות.

היתה שם שמחה, שדאגה לשפר את מצב רוחי תדיר.

תקווה, שסיפרה לי כמה טוב ומרגש יהיה כשהאוטובוס יבוא.

היו שם סבלנות, ושתיקה, שעזרו לי להכיל סיטואציות שונות בצומת בשלום.

ענווה דאגה מידי פעם להזכיר לי את מקומי. טובה לימדה אותי איך אפשר לעשות טוב וחסד על אם הדרך.

תפילה לימדה אותי לדבר איתו במילים פשוטות ואמיתיות מעומק לב חם.

הן סחפו אותי, כל אחת בייחודיות ובעומק שלה, אימנו אותי בתחנת האימונים, כשעל כולן מנצחת הגדולה מכולן - האמונה.

ויום אחד, בזמן שישבתי פעורת פה בשיחה ב-4 עיניים עם עין טובה, שמעתי צפירה.

צפירה ארוכה שנדמתה כמו קול פעמונים.

כמו מתוך חלום שמעתי את המאמנות שלי נרגשות, אוחזות בי ורצות לעברו.

מגבי האוטובוס נעו מצד אל צד, כמו מנופפים לי לשלום, קוראים לי להיפרד מהתחנה, מההמתנה.

"ויחנו ויסעו, זה קורה!", חייכה אלי תקווה, "אמרתי לך! תמיד ידעתי שזה יקרה...".

אמונה נכנסה לפעולה. "תפתח, בבקשה, תא מטען", קראה בקול, "יש כאן הרבה מה להכניס. מטענים של עמל, של אמונה, שקים של שמחה והודיה, ומזוודות של חסד".

הן כולן סחבו את פרות עמלי את לוע תא המטען. הבטתי בהן כחולמת, מתקשה להיפרד.

" אין בפי מילים להודות", פניתי אל אמונה.

היא לא ענתה. נתנה לי יד, לחצה אותה ועלתה איתי אל האוטובוס.

אחריה עלו כולן, בשורה ישרה, זו אחר זו. השמחה והתקווה, ההודיה והעין הטובה, הענווה והסבלנות. כולן, ללא יוצאת מן הכלל - עלו יחד איתי.

הבטתי בהן בפליאה מהולה בהתרגשות.

"אנחנו לא נפרדות", הסבירו לי

היינו איתך בצומת הקשה, בתחנת האימונים - תחנת האמונה, ואנחנו איתך ושלך - לתמיד, לאורך כל המסע!".

הדלתות נסגרו,

ואל תוך האופק הפתוח,

יצאנו לדרך.

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".