תחרות הסיפור הקצר: הבחור ששינה את מה שחשבתי על הדתיים

עמוק בתוך מדבר סיני, בכפר בדואי קטן, ישבנו בחושך לאור המדורה מתווכחים ומתנצחים מהי דרך האמת בעולם הזה ומהי התכלית. הראש היה פתוח לכל האפשרויות, והלב חיפש אמת. פעם ראשונה שפגשתי באדם שמכיר את כל הגישות, הצדדים וזוויות החיים שאני מכיר, ובכל זאת מסלול חייו שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי, ונמצא במקום האחרון שהייתי מעלה על דעתי לחפש בו.

היינו קבוצת נערים בני 17. סיימנו כיתה י"א, וכבר ביום האחרון של הלימודים, עם קבלת התעודות, ארזנו מזוודה ונסענו לעבוד באילת. רצינו לעשות כסף, לסחוט עד כמה שניתן את ימי הנעורים, והכי חשוב - להיות עצמאיים. מצאנו מהר מאד עבודה בבית מלון בתור עובדי מטבח, קיבלנו דירה והתחלנו לעבוד מבוקר עד ערב. בבוקר היינו עובדים, ובערב היינו יושבים בדירה, מתכננים תכניות, חולמים חלומות ובעיקר שואלים שאלות ומעלים תהיות על משמעות החיים ותכליתם. השאיפה היתה שסמוך לקראת החזרה ללימודים נסיים את החופש בטיול הרפתקני לתוככי סיני. אכן, היינו נועזים, ובתוכנו רצינו להוכיח לכולם שאנחנו מסוגלים לחצות את כל הקווים האדומים ולשבור מוסכמויות.

צריך להבהיר נקודה חשובה. לא היינו חבר'ה רעים, או כאלו שגדלו בבתים הרוסים. לא היינו מסתבכים באלימות או בדברים פליליים, חס ושלום. כולם היו ילדים מבתים טובים, עם הורים משקיעים ודואגים. מה שכן, לא היינו נתונים למרות ומשמעת באותה תקופה, ומה שעניין בעיקר זה חברים ומרדף משוגע אחרי טיולים ומקומות חדשים, פסטיבלים ומופעי מוזיקה למיניהם ושאר הנאות. דברים רציניים יותר, כמו לימודים ובגרויות, הכנה נפשית ופיזית לצבא וקשר עם ומשפחה נדחקו לפינה צדדית בחיי היום יום.

לאחר חודשיים של עבודה באילת חזרנו הביתה עם סכום כסף מכובד, יחסית לנערים צעירים שעדיין תחת חסות הוריהם, והתכוננו לנסיעה המיוחלת לחצי האי סיני. באותה תקופה היו אזהרות מסע חמורות של משרד החוץ שלא לנסוע לסיני מחשש לפיגועי טרור, ובפרט נגד ישראלים. אך אנחנו לא היינו מוכנים לוותר על התכנית שלנו לנסוע. הפחד מבחינתנו לא היה קיים ולא היווה שיקול, ואף ההורים לא הצליחו לשכנע אותנו לדחות את הנסיעה. וכך היה. כשבוע וחצי לפני החזרה ללימודים נסענו לטיול של המיוחל בסיני.

מגמתנו היתה לכיוון כפר שנמצא עמוק בתוככי סיני, שנקרא "ראס אבו גאלום". שמענו שאי אפשר להיות בסיני ולא להגיע לשם, היות שהוא סמוך לאתר צלילה מהיפים בעולם, הנקרא "בלו הול".

מצאנו בדואי בשם חמדן, בעל ג'יפ מקרטע, שייקח אותנו למחוז חפצנו. נראה היה שהג'יפ נמצא בסיני עוד מהתקופה בה ישראל החזיקה בחצי האי. התחלנו איתו בנסיעה שהיתה חווייתית ביותר, טיול ג'יפים בלב המדבר כאשר מסביב נוף מדברי של חול שלא נגמר. היה די מפחיד שהג'יפ נתקע כמה פעמים באמצע השום מקום הזה, וחשבנו שכבר נגזר עלינו להיתקע שם במדבר, אך בכל פעם שהג'יפ נתקע - חמדן נכנס מתחת לגלגלים ואיכשהו הג'יפ חזר לחיים והמשכנו לנסוע.

הגענו ל"ראס אבו גאלום", כפר בדואי קטנטן ממש, שחיים בו אנשים כאילו מתקופה קדמונית. אם המפגש עם הבדואים של סיני עד כה היה מרתק ומוזר, הרי שכאן ההלם היה גדול עוד יותר. היות שזו היתה תקופה מתוחה מבחינה ביטחונית, היינו הישראלים היחידים במקום, ואתנו מעט תיירים אירופאיים ומצריים.

ביום השני לשהותנו שם, כאשר חזרנו על גמלים מאתר הצלילה אל הכפר, עמד שם אדם ממושקף עם כיפה סרוגה לראשו, קיבל את פנינו בשמחה וקרא "ישראלים, ישראלים". לא כל כך היתה לנו ברירה אלא להתחבר אליו. הוא היה ישראלי וגם אנחנו, הוא היה שם לבד ונראה היה קצת אבוד, וכך, למעשה, גם אנחנו. אכלנו ביחד ארוחת ערב, והתחלנו לדבר. השהות שלו במחיצתנו הפריעה לי, כיוון שהוא היה אדם דתי, ואני חושב שיש מין מוסכמה כזו בין אדם לעצמו שליד אנשים דתיים צריך להתנהג בצורה מכובדת יותר. בתור חילוני גמור הרגשתי שהשהות שלו לידי מחייבת ומגבילה אותי, ולא לשם כך הגעתי לכאן.

אולי משום שלא היתה כל כך אפשרות לדבר על דברים אחרים, או שגם בלאו הכי השיחה היתה מגיעה למקום הזה, דיברנו על  יהדות. מי חי חיים נכונים יותר, דתיים או חילונים? האם יש הגיון באורח חיים מגביל כל כך? מדוע הדתיים מובדלים כל כך משאר החברה? מה זה נקרא להיות יהודי? וכו'.

מסתבר שמשה הוא בחור ישיבה שנשר מהמסגרות החרדיות. העולם מחוץ לישיבה סקרן אותו מאוד, והוא חשב למצוא מרגוע לנפשו באורח חיים דתי פחות, עד כדי חילוני. הוא שירת בצבא, טעם את טעם החיים הדתי-חילוני - והתאכזב. הוא החל לבסס מחדש את היסודות עליהם גדל, עד שהיה לו ברור בצורה מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור, שדרך החיים היהודית, על כל המשתמע מכך, היא דרך החיים המשתלמת ביותר מכל דרך אחרת, ומלבד הכדאיות שלה - היא גם האמיתית וההגיונית ביותר.  והיא גם מחייבת! הכותרת הזו הסתעפה להמון נושאים וסעיפים שמוכיחים זאת. כנגד כל הניסיונות שלנו לסתור ולהפיל את התאוריה שלו, הוא לא התבלבל לרגע והשיב על הכל בסברות ישרות ומתיישבות על הלב. השיח היה נוקב והוויכוח עלה בטונים גבוהים עד לב השמיים. הוא נמשך עד סוף שהותנו בסיני, וגם אחר כך, כשמשה היה מגיע אלינו במהלך השנה, אחרי הלימודים.

עד אותו רגע, הייתי משוכנע שהדתיים הם המסכנים הגדולים ביותר, משום שהם מחויבים לחיות חיים מגבילים, בלי שום הגיון, אלא אך ורק בגלל כפייה ושטיפת מוח של הרבנים והחברה שסביבם. ושגם אם יש ביהדות חכמה, זה בגדר תרופת סבתא עתיקה, לא רלוונטית ולא עדכנית. ההתייצבות של בחור בן 23 מול 7 נערים, כאשר הוא שוחט לפניהם את כל הפרות הקדושות והאלילים שלהם, הקסימה אותי. נכון, אפשר לומר שהיינו בני 17 ועדיין לא גיבשנו השקפת עולם מבוססת, והידיעות שלנו לגבי העולם היו בהתאם לגיל הזה, אבל חוש הריח והאינטואיציה אמרו לי שהאיש הזה צודק. ההחלטיות וההסברים המנומקים לדרך שבה הוא מאמין וחי - היו משכנעים ביותר. מכל המבוגרים שהכרתי עד אז, גם מהמשכילים והמכובדים שביניהם, לא שמעתי אף פעם הסברים משכנעים כל כך על דרך חייהם. ההסבר האינטליגנטי ביותר על משמעות החיים היה מדוע הדת, ובמיוחד היהודית, היא הדרך הגרועה ביותר, מפני שזה אורח חיים מגביל ולא נוח, ואפילו הדתיים עצמם לא מצליחים לקיים את המצוות שלהם, והראייה - שהם גנבים, פרזיטים וכו'. וגם אם יש מציאות אלוקית, היא לא צוותה אורח חיים כזה, וזה דבר שאנשים בדו מלבם, ומשכך, כל אחד יכול לחשוב ולהאמין במה שהוא רוצה, ולחיות כיצד שהוא בוחר, ובלבד שבאופן כללי יהיה אדם טוב, מועיל ושומר חוק, מבלי שום הסבר מדוע נבראנו ומה תכליתנו. מנגד, אף פעם לא העלו את הצד הדתי על במת הדיון, פשוט ביטלו אותו ושמו עליו סטיקר של דבר בזוי ומאוס, ובזה הסתיים העניין.

פתאום כל הניצוץ היהודי התעורר בי. כל שיעורי התנ"ך בביה"ס, שעד כה החשבתי אותם לאגדות עם עתיקות, עלו ממקום חבוי ונהיו חלק מההיסטוריה של עם ישראל. הרגשתי פתאום קשר לסבא וסבתא, ולכל המנהגים הדתיים שלהם, שמעולם לא הבנתי למה הם עושים אותם. הבנתי שיש פה חכמה שהיא אמנם עתיקה, אך ממש עדכנית. ופתאום הרגשתי קטן וטיפש כל כך, אך מאידך גם שמח בצורה שאי אפשר לתאר. הרגשתי שמצאתי את האמת שחיפשתי כל כך, וכעת היא נחתה כהר על ראשי, כאילו בורא עולם שמע את רחשי לבי ואמר לי: "אתה רצית להגיע לפסגת העולם ולהבין את סוד החיים? אז הנה, אראה לך".

ההשלכות של אותו מפגש היו מרחיקות לכת. כל שכבת הגיל שלנו, ואף אלו שמעלינו ומתחתינו, שמעו את הסיפור המופלא. אותה שנה של כיתה י"ב הייתה מלאת חוויות והשגחה פרטית והנושא, המרכזי היה בורא עולם ותורתו, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. המורים בביה"ס היו המומים מחבורת הנערים פורקי העול, שלפתע החלה לקבל על עצמה אט אט עול תורה ומצוות. אדם חכם אמר לי פעם, שתהליך חזרה בתשובה של אדם רחוק מתורה ומצוות הוא מיוחד מאוד, כי מצד אחד הוא מקבל על עצמו עול כבד של דרך חיים, לכאורה, קשה ביותר, אך מאידך, הוא מורד בכל המוסכמות עליהם גדל, בהוריו, במוריו ובחבריו. אז מה בעצם מניע אותו, בצעד שהוא עושה, התמרדות בחברה, או התבטלות אמתית לבורא? התשובה לכך נמצאת בדרכו ומעשיו של אותו האדם לאורך שנים, אם הוא שומר על יציבות ואיזון בחייו הרוחניים ומצליח ליישר קו עם החברה החדשה. ברוך השם, לאחר כיתה י"ב נכנסתי ללמוד בישיבה, התחתנתי, נולדו לי ילדים ועדיין, 15 שנה אחרי, אני נמצא באהלה של תורה, וכך גם מקצת מחברי שהיו חלק מהמפגשים עם משה. אמנם חלקם עדיין לא זכו, אבל גם אצלם הניצוץ שנדלק בסיני עדיין בוער!

מובן שהמפגשים עם משה בסיני, וגם אחר כך, היו נקודת הפתיחה של תהליך ארוך בו הכרנו את החברה החרדית המדהימה, והיה לי ברור שזו דרך החיים המנצחת מכל הבחינות. האישית, המשפחתית, החברתית ואף הלאומית. אני מודה לבורא שגילה לי את האמת הזו מוקדם יחסיתף ולא המשכתי לחיות עוד שנים רבות בתפיסת עולם מוטעית.

כיוון שנחשפתי להמון מידע בזמן קצר, הפער בין ההבנה של מה שאני צריך לעשות לבין ההרגלים והרצונות הישנים היו גדול מאוד. כמו כן. השינוי שהחל בי, גרם לכעס, רחמים וסלידה כלפיי מצד אנשים קרובים. הדבר הזה היה לי קשה מאוד, חשתי שלא מספיק שאני מתמודד עם הקושי האדיר בשינוי שאני עובר רק למען האמת, במקום לקבל ההערכה קיבלתי בעיקר ביזיונות. אך מאידך היו הרבה אנשים טובים שעזרו לי וליוו אותי יד ביד בתהליך הארוך הזה, שלולא עזרתם לא הייתי מצליח.

בתחילה היה לי קשה נורא עם כך שהפסדתי, כביכול, את ימי הנעורים היפים. אך כבר אז הבנתי שהכל חולף, ונשארים רק געגועים, ובמקרה הטוב תמונות מאירועים שאי אפשר לחזור אליהם, וככל שמנסים לשחזר את החוויה - החיסרון והרעב רק מתעצמים. מה שאין כן אדם שרכש מידה טובה, אדם שמשקיע בביתו ובילדיו ובשינוי הליקויים הפנימיים שלו. זה נשאר לנצח, וממלא אותו באושר בעולם הזה ובבא. וזו כל התורה.

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".