דן ויואל בר-לב: "לא ידענו איך לשלב בין עולם הציור לעולם התורה, עד שהגיע המשבר"

דן ויואל בר-לב הם זוג אחים העוסקים באיור קומיקס, שספרים רבים כבר עברו תחת ידיהם. 'טיטאניק' ו'ניצחתי אותך אייכמן', אשר נכתבו על ידי הרב אברהם אוחיון, הם רק דוגמה אחת לכך. אלא שהדרך לעיסוק הלא שגרתי לא היתה קלה עבורם. "כבר מגיל צעיר הייתי יושב ומצייר במשך שעות, אך בשנות ההתבגרות חשבתי שאין מקום לחיבור העמוק שלי לציור, אלא רק ללימוד תורה", אומר דן. "אילולא המשבר הכואב שעברתי אז, יכול להיות שהוא היה נותר לא ממומש עד היום". יואל אחיו עבר גם הוא מסע כואב. "מגיל צעיר הרגשתי איך רוצים לעקור ממני את החיבור לציור, ואיך לא נותנים לי אפשרות לבטא אותו בחיי, אבל הנפש שלי היתה נטועה שם, זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה".

החמרתי ונשברתי

את ילדותם החלו האחים בר-לב בצרפת, ממנה עלו ארצה בגיל צעיר. "אני הייתי בן 8 כשהגענו לארץ, ויואל בן 3", אומר דן. "הגענו למרכז קליטה, ולמדנו בתלמוד תורה בו היו כמה ילדים צרפתים בודדים בין אמריקאים רבים, ולי לא היה קל לקלוט את השפה העברית או להתחבר לילדים החדשים. משום כך, ישבתי זמן רב לבדי בתוך עולם הדמיון שלי, וציירתי במשך שעות. במשך תקופה ארוכה לא התקדמתי בלימודי העברית, ולכן גם לא הצלחתי בלימודים. מתוך רצון לעזור לי להתרכז בשיעור, ביקשה אמי מהמלמד שלי אישור לצייר בזמן השיעור. כאן המקום לציין שאמא שלי אמנם עוסקת ברפואה, אך יש לה ממש נפש אמן, וכשהיא הבחינה עד כמה אני מחובר לציור בכל נימי נפשי, היה חשוב לה לתת מקום לצד היצירתי הזה שבתוכי".

דן בר לב

בהיותו בן 13, חל שינוי בנפשו של דן. "סוף סוף הצלחתי להתקדם בעברית, וגם הרגשתי צורך גדול להתקרב לה'. כך התחלתי להשקיע יותר ויותר בעבודת ה' ובלימוד התורה, וזה יכול היה להישמע נפלא, אלא שאצלי התחושה היתה אחרת. מה שקרה הוא, שהשקעתי את כל הכוחות והרצונות שלי בזה, הרבה מעבר למה שיכולתי. ברמה החיצונית הייתי תלמיד מצטיין ממש, אבל פנימה בתוכי נכנסתי למתח רב סביב עבודת ה' ולדרישה נוקשה מאד מול עצמי".

מה גרם לך לתפוס את הדברים באופן כזה?

"זה הרגיש לי הדבר הנכון, וחשבתי שהעיקר בעבודת ה' הוא 'לשבור את הרע שבי' ולפעול נגד הרצונות הלא טובים שלי, או אלה שאינם מספיק רוחניים. מתוך תפיסה של ילד, גם לקחתי את הדברים לקיצוניות לא בריאה. מה שיצר אצלי בלבול נוסף אלו סיפורי צדיקים שקראתי, בהם מסופר על גדולי עולם שעשו סיגופים ותעניות, וכל מיני דרכים של מסירות נפש למען עבודת ה'. גם אני רציתי להיות צדיק, והייתי מוכן להשקיע בזה הכל. היה לי רצון פנימי אמיתי, אבל תפיסה לא נכונה של 'איך עושים את זה'. עבדתי כך בכוח ובמאמץ עצום במשך שלוש או ארבע שנים, עד שהגעתי למצב שאני לא יכול יותר ופשוט נשברתי. בגיל 17 רציתי מאד להמשיך להשקיע, ולחזור להתלהבות הראשונית, אבל המציאות היתה שכבר לא הייתי מסוגל לפתוח ספר". 

לאורך כל אותה תקופה, המשכת לצייר?

"המשכתי לצייר, אבל לא ראיתי איפה זה נכנס בתוך העולם היהודי שלי, כי בתפיסה השגויה שלי לא היה מקום לשום דבר מלבד לימוד תורה. אבל הקב"ה ריחם עליי ונתן לי להישבר, וכך מצאתי את המקום של היצירה בעבודת ה'. זה לא קרה מיד, אלא הרבה שנים אחר כך, אבל בסוף זכיתי להגיע לשם". 

כך, אחרי תקופה בה היה דן חלק מהזמן בבית וחלק בישיבה, נוצר החיבור הראשון שלו עם עולם הקומיקס המקצועי. "הוריי ראו שאני יושב בבית בחוסר מעש, והבינו שעליי לפחות למצוא תעסוקה. הם לקחו אותי למאייר הקומיקס הנודע דוד גולדשמידט (המפורסם בשם 'אלי וגולד'), ולצייר יוני גרשטיין. שניהם העבירו אליי עבודות שלא יכלו לקחת מפאת קוצר הזמן. דרכם גם הכרתי את מחבר הקומיקסים הנודע הרב אברהם אוחיון, וכך התחלתי לצייר את הפרויקטים הראשונים שלי".

ההורים שלך לא נבהלו מהמשבר שפקד אותך?

"כחוזרים בתשובה, הוריי דווקא הבינו את הצורך בשילוב שבין העולמות. בנוסף, היה ברור להם שבשעת המשבר הזו לא יהיה נכון ללחוץ יותר, אז הם בחרו לתת לנפש את המרחב שלה, עם הרבה סבלנות ואמונה, ומתוך כך להשאיר אותי מחובר גם לה'. הם היו לצידי גם ברגעים הקשים ביותר, והשתדלו לעזור ככל שיכלו כדי שיהיה לי טוב". 

משבר נוסף, חיבור חדש

אלא שבזאת לא תמו תלאותיו של דן. "התחלתי לעבוד כמאייר קומיקס, התחתנתי, ולאורך השנים ניסיתי לפתוח כל מיני עסקים, שחלקם צלחו וחלקם לא. הייתי עדיין חרדי לכל דבר, עושה כל מה שצריך, אבל תופס את עבודת ה' כמלחיצה ומאיימת. שמירת המצוות שלי היתה כדי לצאת ידי חובה, בלי התקדמות פנימית אמיתית. לא העזתי להעמיק יותר מידי, כדי לא להרגיש את הכאב שחוויתי בגיל צעיר. בחסדי ה', הגיע אז משבר נוסף, שלא היה קל עבורי, אבל דווקא הוא זה שהוליד בתוכי חיבור חדש".

בהיותו בן 28, תוך כדי אחד הניסיונות שלו בעולם העסקים, עבר דן נפילה כלכלית קשה. "נכנסתי לחובות גדולים, והמצוקה הגדולה לא הותירה לי ברירה, מלבד להרים את העיניים לשמיים ולבקש עזרה", הוא אומר. "זה היה גם הזמן להתחיל דף חדש, לפחות בשביל לעמוד על הרגליים. אז בשלב ראשון החלטתי להוציא את האינטרנט מהבית, למרות שהייתי זקוק לו מאד לצרכי עבודה, ולמרות שהמסלול אליו הייתי מחובר היה מסונן. נשארתי רק עם מייל לצורך עבודה, וזה נתן לי הרבה יותר יישוב הדעת". 

מתוך אותה ראייה בהירה, נוצר גם בנפשו של דן משהו חדש. "ראיתי שאפשר לעבור את התקופה הזו לאט ובטוח בעזרת ה', ויישוב הדעת הזה עזר לי לחזור ולהתחבר לבורא עולם באמת. חזרתי לכולל, ומתוך שיחות עם חברים התחלתי לקבל מענה לכאבים הפנימיים שלי, ולשאלות שלא העזתי לגעת בהן בבחרותי. התחלתי ללמוד חסידות, במיוחד של חב"ד וברסלב, והלימוד הזה הפך אותי מן הקצה אל הקצה. פתאום גיליתי והרגשתי שתורה ועבודת ה' הם טוב פנימי ונצחי, שמאליו רצים אליו. אם בעבר עבודת ה' נראתה לי כמו טיפוס בקושי רב על הר גבוה, הבנתי שכאשר החיבור למצוות מגיע מאהבה, בכלל לא רואים שום הר, ולהיפך - שמחים ורוקדים על כל פעולה או מאמץ שאפשר לעשות למען הבורא. קודם עסקתי רק ב'והיה אם שמוע תשמעו את מצוותי', רק בשכר והעונש, ואילו דווקא המשבר הזה הוביל אותי ל'ואהבת', שקודם לשמירת המצוות. דרך אותן תובנות התחברה לי גם כל תמונת חיי, ויכולתי לראות איך המשברים הובילו אותי למימוש של עצמי, גם כצייר וגם כעובד ה'. כיום אני חסיד ברסלב, המתגורר עם משפחתי ביבנאל, ומשתמש בכישרון הציור שלי כדי לפרסם את הקב"ה בעולם".

אין מקום לנפש של אמן

יואל, אחיו של דן, עבר מסע דומה. "כבר מגיל צעיר נמשכתי לציור, אבל הרגשתי שרוצים לעקור את זה ממני. במקום בו למדתי לא היה מקום לנפש של אמן, אלא להפך - ילד שמצייר נחשב לבעייתי", הוא אומר. "כשהייתי בן 13 הרגשתי איך ממש מחכים סביבי שאהיה רציני ואעזוב את ה'שטויות', ודבר זה יצר קרע גדול בנפש שלי, שהיתה מחוברת לאמנות כמו אוויר לנשימה. המצב התגלגל לידי כך שבתקופת הישיבה הקטנה עברתי קשיים רבים, ורק בגיל 17, ממש כמו דן, הבנתי שיש מקום לציור בחיים שלי ובכלל בעולם היהודי. עם הזמן גיליתי שצרכני הקומיקס היחידים בישראל מגיעים מהציבור החרדי והדתי, כי בציבור הכללי אין כמעט ספרי קומיקס, ורובם בכלל מיובאים מחו"ל ומתורגמים לעברית. הבנתי שאם לא יהיו ציירי קומיקס שומרי מצוות, לא יהיה מי שיעשה את העבודה הזו, וכך התחלתי ללמוד מדן את אמנות הציור המקצועי".

יואל בר לב

עם כל המשברים שעברת, איך לא עזבת את דרך התורה?

"לא עזבתי, בגלל שיחד עם כל הכאב שעברתי, נבנה דבר נוסף. גדלתי אמנם במקום שלא נתן מרחב לאמנות, אבל חקק בתוכי את החיבור לה' באופן חזק מאד. בנוסף, זכיתי לאורך הדרך להרבה אנשי חינוך טובים, שעזרו לי להגיע למקום בריא ומחובר יותר לעצמי. ברגע שנוצר החיבור הזה, גם הרצון לצייר מצא את מקומו הנכון, ועוד יותר מכך, הרגשתי צורך לתת ולהשפיע דווקא בתוך עולמם של שומרי המצוות. ראיתי לנכון לעזור לאנשים שנמצאים במקום בו אני הייתי - לחזור בתשובה, גם אל הדרך השמחה של שמירת המצוות, וגם אל מי שהם באמת".

קומיקס מדבר

כיום, אחרי תקופה ארוכה בה ציירו האחים עבור ספרים שכתבו אחרים, הם החליטו ללכת צעד אחד קדימה. "הוצאנו ספר בשם 'אלי קופטר', שכתבנו ואיירנו, אבל זה לא מסתיים בזאת", הם אומרים. "יצרנו גם פורמט חדש לקומיקס בשם 'קומיקולי' - שזהו בעצם שילוב של קומיקס עם אפקטים קוליים. הטוויסט שיצרנו בספר הזה הוא שהפרדנו אותו למשבצות, ומהן יצרנו מצגת עם הקראה מונפשת של הטקסטים. כל מי שראה את הקומיקולי ישב מולו מרותק מתחילה ועד סוף, ובקרוב הוא יעלה גם לאתר הילדים של 'הידברות', וכל מי שמנוי באתר יוכל לצפות בו".

לסיום, אומר דן, "רבי נחמן מברסלב אומר שיש בהתבודדות יתרון על פני התפילה, כי מלאכי חבלה מכירים את התפילות ועומדים בדרך כדי לעצור אותן, אבל התבודדות היא דרך חדשה שהם לא מכירים. אז התחושה שלנו היא שמלאכי חבלה מכירים גם את דרכי הקירוב הסטנדרטיות, אבל קומיקס לא נראה להם כמו דרך הגיונית לעשות זאת, ולכן שם הם לא נמצאים. מבחינתנו ציורי הקומיקס הם כלי נפלא כדי להעביר לילדים אמונה, שמחה וביטחון, מתוך תוכן מרתק וראוי, אשר משפיע עליהם לטובה. זו השליחות שלנו, ודרכה אנחנו מקווים לפרסם ככל האפשר את שמו של הקב"ה בעולם".