פרשת לך לך לאור המהר"ל: מגן אברהם

לאחר מלחמת המלכים בעמק סדום, ה' נגלה אל אברהם וכך נאמר (בראשית ט"ו, א'): "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמור אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד".

את המונח "אחר הדברים האלה" מבאר רש"י: "אחר שנעשה לו נס זה, שהרג את המלכים, היה אברהם דואג ואומר, שמא קבלתי שכר על כל צדקותי. לכך אמר לו הקב"ה 'אל תירא אברם אנכי מגן לך' מן העונש שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קבול שכרך - 'שכרך הרבה מאד'".

נמצא כי כאשר נאמר כי ה' הוא מגינו של אברהם, בא הדבר להשקיט את חששו של אברהם שלא ייענש. המונח "שכרך הרבה מאוד" מלמדו כי גם אם יפחיתו מזכויותיו מחמת הניסים שנעשו עמו אל לו לחשוש, שכן גם אחרי ההפחתה יש לו עדיין זכויות מרובות ושכרו שמור לו לעולם הבא.

מגן מלשון חינם

המהר"ל בספרו "גבורות השם" פרק ו' מחדש כי כאשר נאמר "מגן לך" אין הכוונה להגנה מפני עונש או פורענות, אלא המילה מגן משמעה "חינם". דוגמא לכך מצינו בפסוק (שמות כ"א, י"א) "ויצאה חינם אין כסף", שבו מתרגם אונקלוס את המילה "חינם" - "מגן". כמו כן מצינו בגמרא במסכת בבא קמא דף פ"ה עמ' א' "אסיא במגן - מגן שווה", כלומר רפואה בחינם - שווה חינם.

הקב"ה אמר אפוא לאברהם "אנוכי מגן לך" - כלומר העניק לו את הניסים בחינם. שכרו הרבה מאוד - בלא לנכות מזכויותיו כלל.

כיצד ייתכן שמקבלים שכר בחינם?

נשאלת השאלה איך ייתכן כי לאברהם ניתנו דברים בחינם? הרי "אין ארוחות חינם", שכן השכר והעונש מדודים הם. כל דבר טוב שאדם עושה מוליד זכויות, וכל דבר טוב שאדם מקבל הוא בגדר של שכר המנכה מסך זכויותיו. כך למשל רבי חנינא בן דוסא קיבל משמיים רגל של זהב לסייע לו בעניותו, אך מיהר להחזיר אותה שכן ראה בחלומו כי הדבר גורע מחלקו בגן עדן (תענית דף כ"ה עמ' א'). מדוע שונה אפוא הדבר במקרה של אברהם במלחמת המלכים?

המהר"ל שם מבאר כי "זהו שכר גומלי חסדים, שאוכלים הפירות בעולם הזה והם בחינם, כיון שהקרן קיים לעולם הבא, ולכך שכרו הרבה מאוד לעולם הבא".

כלומר, יש דברים שניתנים בעולם הזה בחינם, בבחינת פירות שאינם גורעים מהקרן הקיימת לעולם הבא. אברהם היה איש החסד וה' החיל עליו את דברי המשנה במסכת פאה פרק א' משנה א': "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים". במצוות של עשיית חסד התחדשה אפוא חלוקה לקרן ולפירות, כאשר אדם מקבל יותר ממה שעשה, כך שקרן השכר קיימת לעולם הבא בשלמותה ולא נגרע ממנה דבר מכוח קבלת הפירות בעולם הזה. הקרן קיימת ויש גם תשואה בעולם הזה - בחינם.

ובכן, כיצד מתיישבות מתנות חינם אלו עם העקרונות של שכר ועונש על פי דין? מה מיוחד במצוות של עשיית חסד שבהן לא נגרע דבר מהקרן בעת שמקבלים שכר בעולם הזה?

חסד אנושי גורר חסד אלוקי שלא גורע דבר מהנותן

המהר"ל מבאר כי העולם נברא כפועל יוצא מחסדו של הקב"ה שנאמר (תהילים פ"ט, ג') "כי אמרתי עולם חסד יבנה". מי שעושה חסד דבק אפוא במידה ממידותיו של הקב"ה שיצרה את העולם. ממילא, כשם שברור כי מידת החסד האלוקית היא נתינה שאינה גורעת דבר מהנותן, כך גם אדם העושה חסד זוכה - מידה כנגד מידה - לחסד אלוקי, ולא נגרע מן האדם מאומה מחמת הנתינה שנתן. לנותן יש את שכר המצווה שהיא הקרן הקיימת לעולם הבא ומלבד זאת יש לו פירות בעולם הזה שנועדו לגרום לכך שהנתינה שלו תהא כזו שאינה גורעת ממנו דבר. השלמה זו ניתנת לו בחינם. 

ולפיכך, מי שגומל חסד אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

מגן אברהם

בהתאם לאמור מובן מדוע אברהם שמידתו היא חסד זכה לשכר חינם, שהרי חסד הוא בגדר מקור נביעה שחל לגביו הכלל של ריבוי שאינו נובע מחיסרון. התמורה שאברהם זכה הייתה על כן קרן הנושאת פירות של ריבוי, כשאין בפירות כדי לגרוע מן הקרן. משום כך טבעו חכמים מטבע לשון בתפילת שמונה עשרה "ברוך אתה ה' מגן אברהם". מגן מלשון חינם - אברהם זיכה אותנו במתנות חינם, שכן אברהם הוא אבינו במובן זה שטבע בנו את מידת החסד, ומידה זו מביאה לשכר חינם, שבו אוכלים את הפירות בעולם הזה בלא לגרוע מן הקרן הקיימת לעולם הבא.

נתינה במצב של זה נהנה וזה לא חסר אינה חסד אלא דין

מדברי המהר"ל משמע כי חסד בטהרתו הוא נתינה שאינה גורעת דבר מהנותן, וזהו טבעו של חסד. ברם, שיש להבין דברים אלו, שכן אצל הקב"ה נתינה אינה גורעת ממנו, מכיוון שטובו אין סופי ואין בו מציאות של היעדר וחיסרון כלל. אבל, אדם שמקור נביעתו ונתינתו הוא משאב מוגבל ותחום מראש, איך ייתכן שתהיה אצלו נתינה שאינה גורעת ממנו?

יתירה מכך, לכאורה המהות של חסד היא דווקא כשאדם מוכן ומזומן לכך שייגרע ממנו לטובת זולתו והוא מוותר מחלקו עבור האחר. אם לא נגרע ממנו דבר, הרי שלא עשה חסד. אדרבה, מי שלא נותן לזולת במצב שבו "זה נהנה וזה לא חסר" זוהי "מידת סדום" וכופים אותו לתת. כלומר, במקרה שהוא לא חסר אין הנתינה מוגדרת כחסד אלא מחויבת מכוח הדין. מהו אפוא פשר דברי המהר"ל?

בצמיחה ובהולדה יש מעין הבריאה - יש מאין

הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק", בקונטרס החסד, מאמר ב' (מופיע בכרך על ראש השנה) מביא את דברי המהר"ל האמורים ומבאר כי אכן ככלל בעולנו הגשמי, יש סך כולל נתון וקבוע של שפע גשמי וכל ריבוי ותוספת במקום אחד, נובע מגרעון או חיסרון במקום אחר. אבל, יש לכלל הזה חריגים טבעיים. כך למשל בעת צמיחה והולדה יש אמנם חיסרון מסוים של המקור, אך התוספת והריבוי עולים לאין ערוך על החיסרון. הזרע שמצמיח עץ אכן נרקב ונמוג באדמה, אך העץ הגדל מתהליך זה עולה לאין ערוך על הזרע שהתכלה. כך גם בהולדה של חיים אנושיים, מה שנגרע הינו פחות לאין ערוך מן האדם שנוצר.

טעם הדבר הוא, שפעולת הצמיחה וההולדה הן המשך ליצירת העולם, שבו הריבוי לא גרע מסך נתון של חומר קיים, שהרי העולם נברא "יש מאין".

גם במידת החסד יש מעין הבריאה

בהתאם לעקרון זה נמצא כי בכל דבר הדומה להליך של בריאת העולם יש "ריבוי שאינו נובע מחיסרון". ממילא, מכיוון שהעולם נברא במידת החסד שנאמר "עולם חסד יבנה" נמצא כי ביחס למידת החסד יחול הכלל של ריבוי בלא חיסרון. על כן, מי שמהווה מקור של נביעה - נכלל בתהליך היצירה וככל שהוא נותן יותר מתעצמים מקורותיו ואינם נחסרים. ואכן, מעיין ככל ששואבים ממנו יותר אין מימיו כלים ואדרבה הם מתרבים והולכים. בדומה לכך, בהנקה ככל שהנתינה מרובה יותר כן מתרבה השפע ומתברכת הנביעה.

בהתאם לכך, מציין הרב הוטנר, כי "אדם העושה מעשה חסד מתנשא למדרגת צלם אלקים ונעשה ליוצר של מדת החסד בעולם, וממילא מתן שכרו הוא בתכונת יש מאין, דהיינו שאין הפירות מפחיתים את גוף הקרן ולא כלום. אדם זה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא".

במציאות הפיסית כרוכה הנתינה בחיסרון

האידיאל הוא אכן שכל מי שנותן ועושה חסד לא ייגרע ממנו מאומה, ובלשון הרב הוטנר: "התכונה הפנימית של מדת החסד בטהרתה העצמית, היא השפעת טובה ותוספת מציאות מבלי חסרון במעיין המשפיע".

ברם, לכאורה המציאות היא שברו של החלום, שכן בפועל, רואים אנו כי מי שנותן נחסר. הקב"ה ימלא את חסרונו של הנותן ממקום אחר כהשלמה וכתוספת שאותה ישלח לו ה' מאוצרו הטוב למילוי חסרונו. אך בשלב הראשון והמידי נראה שהנתינה עצמה גורעת.

הרב הוטנר מסביר זאת בכך שלאחר בריאת העולם כבר אין יותר דבר גשמי שנוצר יש מאין. בעולמנו זה באה מידת החסד "בהרכבה עם ענין שבחוש ושבגשם". כלומר, מידת החסד מתערה במציאות הפיסית והגשמית שבה אנו נתונים, ובמציאות גשמית זו לא ייתכן ריבוי ללא חיסרון. "הרכבה זו, של החסד עם המציאות הגשמית, היא המעכבת לבל תראה פעולת החסד בטהרתה בתור יצירה של תוספת מבלי גרעון". היכן יחול אם כן העיקרון שעליו עומד המהר"ל, של חסד שאין עמו חיסרון?

לימוד תורה - ריבוי שאין בו חיסרון

יש מקום יחיד ומיוחד שבו החסד מבטא נתינה שאין עמה חיסרון כלל.

דבר זה מתרחש במקום שבו החסד אינו מעורה במציאות גשמית, ואשר בו לא חדלה מציאות של יצירת "יש מאין". היכן?

בלימוד התורה!

תורת חסד

"כוח היצירה אשר במידת החסד ששורשו הוא כוח החסד ביצירת בראשית, "עולם חסד יבנה", אינו מתגלה אלא בשעה שהחסד מזדווג אל החכמה. מפני כך תורה על מנת ללמד הרי זו תורת חסד".

כך מצינו במסכת סוכה דף מ"ט עמ' ב' דרשת חז"ל על הפסוק "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו). וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד? אלא תורה שאדם מלמדה לאחרים זו היא תורה של חסד, ותורה שאינה ללמדה לאחרים זו היא תורה שאינה של חסד".

ודוק, החסד נכלל בהגדרה של התורה. תורה שאדם מלמד לא נקראת בשם "תורה וחסד" אלא זו תורה שתכונתה משתנית ויש לה שם לוואי של "תורת חסד".

אם אדם מקריא דברי תורה לאדם עיוור, הוא עושה בו זמנית באמצעות אותה פעולה שתי מצוות: לימוד תורה ועשיית חסד. אבל, התורה והחסד אינם משולבים בהגדרה אחת, ואין לבצע הרכבה ביניהם לומר שזו תורה שונה המכונה "תורת חסד". שונה הדבר כשאדם עושה חסד ומלמד תורה לאחרים. השפעת (הוראת) תורה לתלמידים אין עניינה פעולה הכוללת תורה וחסד כשהם מחוברים, אלא שדברי התורה המושפעים לזולת מקבלים את גוון החסד. מושג החסד משמש במקרה זה בשם התואר למהות ול"חפצא" של תורה. תורה זו חסד היא.

מגן אברהם

תורת חסד היא תורה שאדם מלמד לאחרים. תורת חסד היא נתינה שאינה גורעת דבר מן המלמד תורה, אלא אדרבה מפרה אותו ומביאה לברכה ותוספת בחכמה שלו עצמו. במסכת תענית דף ז' עמ' א' מצינו: "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם". ביחס לתורה שאדם מלמד אחרים חלה בטהרתה ובשלמותה ההגדרה של מידת החסד כריבוי שאינו נובע מחיסרון. החסד הטמון בהוראת תורה הוא מופשט ורוחני. בחסד זה יש ריבוי שאין בו חיסרון. זהו "מגן אברהם" - מתנת חינם של הקב"ה, שבה הנותן לא נחסר מאומה וריבוי יש בה בנתינה עצמה ולא חיסרון.

הווי אומר, כי החסד בטהרתו הוא ריבוי שאין עמו חיסרון. 
במציאות הפיסית שאין בה יצירת יש מאין, מתחייב שכל "יש" שנוצר ייגרע מ"יש" שהיה קיים לפניו. אבל, לימוד התורה הוא מציאות רוחנית, שבה אין הגשמיות מונעת את הכוח של מידת החסד לפעול באופן של ריבוי שאינו נובע מחיסרון כלשהו.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט