פרשת וירא לאור המהר"ל: האם המטרה היא שלאנשים יהיה צורך בחסד?

אברהם מל את עצמו בגיל תשעים ותשע שנים ופרשת וירא פותחת בכך שביום השלישי למילתו בהיותו כואב וחלש, ישב אברהם "פתח האהל כחום היום" (בראשית י"ח, א'). מדוע חשוב היה לציין את העובדה שהיה זה יום חם? מבאר רש"י: "כחום היום - הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים. ולפי שראה הקב"ה שאברהם מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים".

מדוע הצטער אברהם על כך שביום חם אנשים לא הולכים במדבר וממילא לא נזקקים לחסדיו?

האם המטרה היא שלאנשים יהיה צורך בחסד כדי שאברהם יוכל לספקו? האם לא יותר טוב הדבר שלאנשים יהיה טוב אף בלי להזדקק לזולת?

ה"חזון איש" בספרו "אמונה ובטחון", פרק א' מביא "מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובני ביתו כבר הכינו בלבם קבלת פנים לאורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים. ברם, האיש הממונה על חלוקת האורחים למארחים בבית הכנסת לא ידע מהזמנתו של החסיד ושלח אורח זה לאדם אחר. שב החסיד מבית הכנסת לביתו בליל שבת בגפו, בלא האורח. בני ביתו התאכזבו ונעצבו. אמר החסיד לבני ביתו: אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה. דאגתי היא רק שיהיו לאורח צרכיו וסעודת שבת. אבל, אחת היא לי אם קיבל את זה ממני או מזולתי". מדוע אם כן הצטער אברהם?

מה שאברהם עשה לאורחיו ע"י שליח ניתן לבניו ע"י שליח

משהבחין אברהם לבסוף בשלושה עוברי אורח פנה אליהם ואמר (בראשית י"ח, ד'-ה'): "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו, כי על כן עברתם על עבדכם". ביחס למים נאמרו הדברים בגוף שלישי "יוקח נא מעט מים" ולא נאמר בגוף ראשון "אקח מעט מים" כפי שנאמר "ואקחה פת לחם"? מבאר רש"י: "יוקח נא - על ידי שליח". כלומר, אברהם לא הביא מים לאורחיו בעצמו, אלא שלח אחד מבני ביתו אל הבאר לשאוב ולהביא מים לאורחיו. ביחס לכך ממשיך רש"י ואומר: "והקב"ה שילם לבניו על ידי שליח שנאמר (במדבר כ', י"א) "וירם משה את ידו ויך את הסלע". כלומר, את המים קיבלו בני ישראל באמצעות שליח, משה רבינו, ולא ישירות מידיו של הקב"ה. דברי רש"י מכוונים למאמר הגמרא במסכת בבא מציעא דף פ"ו עמ' ב': "כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו - עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח - עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח". הגמרא מפרטת:

אצל אברהם נאמר: "ואל הבקר רץ אברהם", ובמקביל ביחס לבשר השֹליו שניתן לבני ישראל במדבר נאמר (במדבר י"א, ל"א) "ורוח נסע מאת ה'" – כלומר ה' בעצמו עשה כן; אצל אברהם נאמר "ויקח חמאה וחלב" ובמקביל ביחס למן שה' הוריד לבני ישראל נאמר (שמות ט"ז, ד') "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; אצל אברהם נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ" ובמקביל נאמר לגבי בניו (שם י"ז, ו') "הנני עומד לפניך שם על הצור"; אצל אברהם נאמר "ואברהם הולך עמם לשלחם", ובמקביל נאמר (שם י"ג, כ"א) "וה' הולך לפניהם יומם". לעומת זאת, לגבי המים אמר אברהם "יוקח נא מעט מים" כלומר הדבר נעשה ע"י שליח, ולכן המים שניתנו לבני ישראל במדבר לא ניתנו במישרין ע"י ה', אלא באמצעות משה ששימש כשליח, ונאמר (שם י"ז, ו') "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם".

מידה כנגד מידה בלא ענישה

בדברי חז"ל לא מצינו טרוניה על אברהם על כך ששלח שליח להביא את המים.

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר "למה עשה אברהם בעצמו את כל הדברים חוץ מן המים שעשה ע"י שליח? נראה לומר שאי אפשר לטרוח בשני דברים בבת אחת: לקחת פת לחם ולהביא מים. לכן, עשה אחד בעצמו ואחד על ידי שליח. ואם תאמר, אם כן ראוי הייתה לקיחת המים להיעשות בעצמו, שהרי את המים הביא בפניהם תחילה? נראה, שכל דבר שיש בו חסרון כיס, יותר טוב לעשות בעצמו כדי שיראו שבפנים יפות הוא עושה. אבל המים שאין בהם חסרון כיס, לא צריך לעשות בעצמו".

נשאלת השאלה: מכיוון שאברהם השתדל בהכנסת האורחים שעשה בכל כוחו, ואין טרוניה על אברהם על כי שלח שליח להביא מים לאורחיו, שכן הדבר נעשה לטובת אורחיו, נמצא כי אין כאן מקום למידה כנגד מידה במובן של ענישה. מדוע אם כן לא נתן הקב"ה את המים לבניו בעצמו?

חסד מצמיח חסד כתמונת ראי

המהר"ל מבאר כי במצווה זאת דקדק ה' עם אברהם לשלם לו בדיוק כפי מה שעשה, שכן הכלל של מידה כנגד מידה קיים לא רק בענישה, אלא גם במצוות גמילות חסדים. מדוע?

במצוות גמילות חסדיםהמציאות הטבעית היא שהחסד מצמיח פרי מעין הזרע שניטע וממילא "מידה כנגד מידה" זו אינה נובעת מענישה אלא מתוצאה טבעית של מעשהו. על כן, מה שאדם עושה ע"י שליח מניב פרי ע"י שליח - כתמונת ראי למעשה שנעשה וכתוצאה טבעית ממעשה זה, ואין כל נפקות לכך שהוא פעל ע"י שליח מכוח אילוץ ולטובת אורחיו.

כך מצינו במסכת מועד קטן דף כ"ח עמ' ב' כי מי שעוסק בהספד למתים יזכה שיספידוהו, ומי שעוסק בקבורת המת יזכה שיעסקו בקבורתו וכיו"ב. אכן, יש אנשים שלא עסקו בהספד מתים מכיוון שעסקו במצוות חשובות אחרות. אבל, הם לא זוכים שאנשים יספידו אותם ואין המדובר בעונש, אלא במערכת טבעית של סיבה ותוצאה ישירה, הקיימת במעשי חסד. "לפיכך כל חסד שעשה אברהם למלאכים - שילם הקב"ה לבניו, שעשה להם כמו שהוא היה עושה, כי פרי שנטע היה עושה פרי גם כן".

מי שלא נטע לא קוטף פרי

המהר"ל מבאר זאת בכך שמצינו במשנה (פאה פרק א' משנה א') כי גמילות חסדים היא מן הדברים "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". מכאן שחסד הוא מצווה שמצמיחה פירות. ממילא, מי שלא עשה חסד ולא נטע - אינו קוטף פירות, לא כעונש אלא כתוצאה טבעית מחוסר המעש שלו.

פירות של חסד צומחים רק ממעשה בפועל

הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" ב"קונטרס החסד" מאמר ג' (מופיע בכרך על ראש השנה) למד מדברי המהר"ל הללו, כי למצוות חסד יש שתי תוצאות:

תוצאה אחת היא - שכר מצווה, כמו בכל מצווה שאדם עושה.

תוצאה שנייה היא - החזר טובה לעושה כתוצאה טבעית שמצמיח מעשה החסד.

הנפקות בין הדברים היא פשוטה: אם אדם רצה לעשות מעשה חסד ונאנס ולא עשה, שכן למשל, הנזקק הסתדר בעצמו והוטב לו בלי צורך במעשה החסד. מבחינת "שכר מצווה" חל הכלל שמצינו בגמרא (ברכות דף ו' עמ' א') "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשה אותה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשה אותה". ממילא, משחשב לעשות חסד ונאנס - מגיע לו שכר כאילו עשה את המצווה. אבל, פירות של מעשה חסד לא יצמחו לו, כי באופן טבעי מי שלא נטע אינו קוטף פירות.

על כן, הצטער אברהם כשלא באו אורחים. אכן, אנשים לא זקוקים לדבר והוא מצדו אף נחשב כאנוס, אבל את התוצאה הטבעית של עשיית חסד לא יקבל, שהרי פירות של חסד לא צומחים מהרצון לעשות חסד, אלא רק ממעשה חסד שנעשה בפועל.

הכרת הטוב כתוצאה טבעית מחסד

הרב הוטנר מחדש כי מכיוון שהכלל שמעשה חסד מצמיח גמול כתוצאה טבעית שטבע הקב"ה בבריאה, הרי שהדבר נכון לא רק ביחסים שבין אדם למקום, אלא גם ביחסים שבין אדם לחברו.

"גם בעולמו של אדם נוהגים אותם החוקים הרוחניים של מדת החסד הנוהגים בעולמו של הקב"ה". על כן, אדם שגמלו עמו חסד חש, כתוצאה טבעית מכך, חוב של הכרת הטוב, ונזרעת בליבו תחושה שתביא אותו לגמול טובה למי שהטיב עמו. בלשון הרב הוטנר: "על פי הטבע הבריא של מדת החסד גרעין זה מוכרח הוא להצמיח גידולים של חסד".

כפיות טובה היא מעשה אקטיבי של שירוש מידת החסד

לאור ההבנה כי חסד מצמיח כדבר טבעי את הכרת הטוב של המקבל, נמצא כי כפוי טובה עושה דבר שהוא לא כדרך הטבע. מקבל טובה שהוא כפוי טובה "דומה לעוקר בידיים גידולים של חסד שנזרעו בליבו". כלומר, כפיות טובה היא פעולה אקטיבית שבה אדם משרש מליבו תחושות של אסירות תודה שניטעו בו באופן טבעי. הווי אומר כי כפיות טובה אינה מעשה עצלנות פסיבי, או העדר של מידה טובה, אלא זו מידה רעה שאדם מבצע כנגד דרך הטבע שבה חסד מצמיח באופן טבעי השבת טובה. משום כך "מי שזכה לשמש חכמים אמתיים יודע כמה חמורה היתה הקפדתם בענין הכרת טובה. אדם שהרגישו בטבעו כפיות טובה נעשה בעיניהם למופרך".

כפוי טובה - את עצמו השחית

מטעם זה, יש בכפיות טובה "פחיתות יותר גדולה ממי שמזיק לחברו במו ידיו".

אכן, המזיק לחברו עושה מעשים שהם הופכיים למידת החסד. אבל, "כפוי טובה משחית ומחבל את מדת החסד בעצמה, והרי זה דוגמת המחנך הנוטע בנפש חניכיו את מדת האכזריות".‏

כלומר, מי שמזיק עשה מעשה רע, אך את עצמו לא השחית. לעומת זאת, כפוי טובה משרש מליבו תכונה טבעית הנטועה בו ומשחית את עצמו.

כפיות טובה היא כפירה

תוצאת הדברים מרחיקת לכת מאוד. חז"ל לימדונו (שמות רבה א', ח') כי "כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של מקום". מדוע? שכן כאמור, החסד שנעשה עם אדם מוליד בדרך הטבע תחושה של הכרת הטוב ורצון לגמול טוב. מי שהינו כפוי טובה ואינו עושה חסד עם חברו לשלם לו כגמולו, עוקר מתוכו את תחושותיו הטבעיות. נמצא כי אין הוא כופר רק במעשה החסד הפרטי שעשה עמו חברו, אלא זו כפירה בכל המהות הערכית של חסד כתכונה שמצמיחה פירות טבעיים של הכרת הטוב. כפוי הטובה כופר בטבע שטָבע האלוקים בבריאה שיצר. "עולם חסד ייבנה" (תהילים פ"ט, ג') - וכפוי הטובה כופר בכך.

כפוי טובה לשם מה נברא?

הדברים אף חריפים ועמוקים מכך. הרב הוטנר מסיק מדברי המהר"ל הללו כי כל תכלית הקיום של האדם נעוצה בהכרת הטוב ומי שהינו כפוי טובה חותר תחת אושיות הקיום שלו. הכיצד? נפרט:

אחד מן ההסברים היסודיים לבריאת העולם ע"י הקב"ה נעוץ בכך שה' הוא הטוב המושלם, והטוב בשלמותו חפץ להיטיב. הקב"ה רצה על כן להיטיב לאדם וזו תכלית בריאתו. אכן, פסגת הטוב היא קרבת אלוקים. אבל, בקרבה זו צריך אדם לזכות בדין ולא בחסד, שכן קבלת "לחם חסד" מביישת את המקבל ומכונה "נהמא דכיסופא" (לחם בושה). על כן, ירדה נשמת האדם לעולם הזה ולבשה "בגד חומרי", כך שהאדם ייחשף לתאוות גשמיות וייאלץ לבחור בין טוב לרע. לאחר שיתגבר האדם על יצריו החומריים ויבחר בטוב, תזכה הנשמה לשוב אל בוראה, כשהפעם היא זוכה בקרבת אלוקים כשכר הניתן לה בדין ולא בחסד.

לפי מהלך זה נמצא כי כל תכלית בריאת האדם היא למנוע את הבושה שהוא חש כשהוא אוכל לחם חסד. אבל, כפוי הטובה לא חש כל קושי לאכול לחם חסד, שהרי הוא מקבל טובה ואינו חש כל צורך לגמול טובה כנגדה. הוא מותיר את הטובה שקיבל כמתנת חינם שעליה לא שילם. נמצא כי לא היה צריך לברוא אותו כדי שלא יצטרך לאכול לחם חסד, שהרי דבר זה כלל לא מפריע לו.

נמצא כי מי שהינו כפוי טובה ושמח לקבל חסד חינם מכחיש את תכלית בריאתו ומייתר את קיומו.

נמצאנו למדים אפוא כי טבע הבריאה הוא שחסד מצמיח חסד.

"עולם חסד ייבנה" ומכאן נובע שהוטבע בטבע העולם שחסד גורר חסד.

חסד מניב חסד כתוצאה טבעית הניצבת בפני עצמה, בצד הכלל של "מידה כנגד מידה" הנובע מעקרונות של שכר ועונש. כשם שזרע שנזרע מניב פרי, כחלק מטבע העולם - ולא כחלק מעקרונות של שכר ועונש, כך חסד שנזרע מניב פרי, כתוצאה טבעית.

מכיוון שחסד מניב חסד כמהלך טבעי שטבוע בבריאת העולם יש לכך גם תוצאות טבעיות.

ראשית, גרעין מניב פרי באופן טבעי רק אם הוא נזרע. בכוונה לא די. לכן, אם אדם רצה בכל מאודו לעשות חסד אך היה אנוס שלא לעשות את המעשה, הרי שעל אף ששכר עשוי להיות לו, הרי שהתוצאה הטבעית של מעשה חסד לא תהיה לו. על כן, היה אברהם מצר כאשר נמנע ממנו לקיים מצוות הכנסת אורחים. משום כך, דברים שאברהם נאנס שלא לעשות בעצמו לא הניבו תוצאה טבעית של חסד שיעשה ה' לבניו בעצמו.

תוצאה טבעית נוספת הנובעת מכך היא, שאדם כפוי טובה פועל כנגד דרך הטבע, ומשרש מעצמו תכונה הנטועה בו מעצם ברייתו. בכך הוא מסלק כוח של חיים הנטוע בו ופוגע בתכלית קיומו. עולמו של כפוי הטובה אינו העולם שנברא ע"י הקב"ה, ובעולם שנברא ע"י הקב"ה - אין לו מקום.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט