למה קשה לי עם הילד הרגיל שלי יותר מהילד המיוחד?

לא מזמן קראתי כתבה על זוג הנפלא שאימצו ילד שהוריו לא רצו אותו, כי הוא נולד שונה, מוזר ואפילו מפחיד. ההחלטה הזו הייתה כרוכה בהרבה מאד לבטים ומחשבות: האם הילדים בבית יקבלו אותו? ואם כן, כיצד? האם הם מסוגלים לאמץ ילד שבמילים עדינות, לא קל להתחבר אליו רגשית, כי לא רק שהוא לא שלהם הוא גם לא נראה כמו ילד שקל להיקשר אליו? וכו'.

כשקראתי את הכתבה הזו חשבתי לעצמי מה מרגישה אמא שקיבלה במתנה מהקב"ה הישר לרחמה ילד מיוחד?

וכאשר חשבתי על הכל יחד, הרגשתי משהו מיוחד שהייתי רוצה לשתף גם אותך.

לקבל את השונה ואת האחר ולהסכים לקבל את השונה והאחר הוא עניין של מודעות ובחירה.

אז איך מקבלים ואיך מתייחסים למישהו שהוא לא כמוני? שהוא שונה או מוזר, או לא כמו כולם?

זה יכול להיות קשה מאד, וזה יכול להיות  גם משהו שקל לעשות ולהקריב למען השני, עד כדי אמירה שהאבא המאמץ אמר: "לא הקרבנו, הרווחנו". אז במה זה תלוי? וע"י מה זה נקבע?

יום אחד כאשר יצאתי עם בתי הקטנה לגינה, וראינו ילדה על כיסא גלגלים, קצת מעוותת ושונה, בתי נצמדה אלי, הסתכלה בחשש ורצתה לצאת מהגינה. "אמא, אני מפחדת ממנה...", אמרה, והצביעה לעבר הילדה.

ישבנו יחד מרחוק, שמעתי את מה שהיא אמרה, הזדהיתי עם מה שהיא מרגישה ושאלתי אותה, "מה את מפחדת שיקרה? תראי, היא לא עושה שום דבר".

בתי ענתה לי "אני מפחדת שהיא תעשה לי משהו". הבנתי אותה והסכמתי אתה שבאמת הילדה הזו קצת שונה, אבל זה לא הופך אותה לילדה מפחידה או מזיקה. התקרבנו אט אט, וראינו ביחד ששום דבר לא נורא!

בתי התרגלה, והיום ב"ה היא כבר לא מפחדת מילדה קצת שונה.

בתפיסה של ילד, כשהוא רואה משהו לא מוכר ושונה - הוא מפחד, הוא נרתע. אך תפקידנו, ובידיים שלנו, ההורים, לעזור לו "לתפוס" את זה אחרת, וללמד אותו לקבל את האחר ואת השונה בצורה הנכונה.

ואיך נצליח לעשות את זה?

לפני הכל, העבודה היא מול עצמנו. איך אנחנו מקבלים את השני? לזהות מהי התפיסה שלי, ואז מגיעה הקבלה, וממילא אוכל לעזור לילד שלי לקבל את הדברים בצורה הנכונה והבריאה.

לקבל את האחר והשונה - לא חייב להיות דווקא אדם שונה במראה או בצבע עור וכדומה - לקבל את האחר הוא גם לקבל את האדם עם תכונות אופי שונות משלי, לקבל את הילד שלי כשהוא מתנהג באופן שלא מקובל עלי או אפילו שמביך אותי ומבייש, לקבל את בן/ בת הזוג שלי עם כל המגרעות והחסרונות שיש לו והכי חשוב - זה לקבל את עצמי, לקבל את הדברים הלא טובים שיש בי ושאני לא מרוצה מהם (זה לא סותר את הרצון לשינוי, אך חשובה בראש ובראשונה הקבלה).

שמעתי מלא מעט הורים לילדים מיוחדים שלפעמים קשה להם יותר דווקא עם הילדים הרגילים ולא עם הילד המיוחד.

וזו הסיבה: הורה לילד מיוחד בדרך כלל משלים עם המציאות שנקבעה לו משמים, ויש לו קבלה והשלמה פנימית שזה הילד שלו, וגם אם קשה לו לקבל את המציאות הקשה שיש לו ילד כזה, את הילד המיוחד הוא מקבל כפי שהוא, הוא לא מנסה, גם לא במחשבה, לשנות אותו!

הוא מקבל אותו, את המראה שלו, את זה שהוא לא יכול להיות כמו שאר הילדים. הוא לא מצפה ממנו שום דבר, להפך, כל דבר שהוא יעשה - יגרום להורה לנחת ושמחה.

לעומת זאת, עם ילדינו הרגילים והבריאים ב"ה יש לנו ציפייה ורצון שהם יהיו משהו מסוים, כמו שאני כאמא רוצה שהוא ידבר, יתנהג, יראה וכו' כי אנחנו מאמינות שכך זה צריך להיות ולכן אין לנו הסכמה פנימית והשלמה פנימית שהילד הבריא הזה ב"ה יש בו גם כל מיני תכונות או התנהגויות שאנחנו לא מקבלים אותם ומנסים לשנות וזה כמו להילחם בטחנות רוח ואז מגיע גם הכעס וכו'.

בעצם, גם בדוגמא עם הזוג הנפלא שאימץ לחייו ילד שונה, קודם הם קיבלו אותו איך שהוא, עם כל מה שיש בו, ורק אח"כ הם יכלו לעזור לו, לדאוג לו, לפתח אותו ולעזור לו לגדול ולהגיע להיכן שהגיע היום.

יהי רצון שנזכה לקבל את עצמנו, את ילדינו וכל אדם כפי שהוא, ושיהיה שלום לכל אדם עם עצמו, וממילא - עם סביבתו.

יוכי דנחי היא תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת Yd0548414745@imahut.org.il