וואו, איך שכחתי שהשינוי הזה קרה בעקבות הטיפול?!

לפני מספר שבועות שוחחתי עם ידידה "עתיקה". מישהי שפעם ב... אנחנו נפגשות ברחוב, או איפשהו, ואז עומדות ומדביקות פערים ככל שניתן, עד לפעם הבאה.

לא קשר קרוב מידי, אבל בהחלט קשר שנמשך כבר הרבה שנים.

הפעם האחרונה שדיברנו הייתה קצת אחרי שהיא סיימה תהליך טיפול אצל אחת מנשות המקצוע בצוות המרכז שלי, לאחר שכמה חודשים לפני כן היא התקשרה ואמרה שהיא צריכה עזרה. שאלתי בעדינות במה מדובר, בתנאי שמתאים לה לשתף אותי, והיא ציינה אי אלו עניינים. לפי הצורך שלה בחרתי במטפלת מסוימת. כשפגשתי אותה אחרי הטיפול היא הייתה, מה שנקרא, בעננים. סיפרה כמה הטיפול עזר ו"הציל לי את החיים".

הקשבתי, שמחתי איתה ולא חפרתי. בכל זאת, אני לא נכנסת במקומות שלא מזמינים אותי בדרך כלל.

כשפגשתי אותה לא מזמן, היא שיתפה אותי שהטיפול ששלחתי אותה אליו לפני כשנה – לא עזר.

"תראי, הפנית אותי לאיקס (אחת המטפלות בצוות שלי). הטיפול היה מיוחד, איקס מקצועית וטובה מאד. היה שינוי ענק, הפסקתי עם החרדות שלי ועם הצעקות בבית. בעלי לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא אף פעם לא האמין בטיפולים האלו, ופתאום הוא שם לב שאני מגיבה אחרת לגמרי לדברים שפעם הוציאו אותי מדעתי. זה היה מדהים! אחרי שסיימתי את הטיפול השינוי המשיך, ואז, לאט לאט – פגה השפעת הטיפול. היום לא נשאר ממנו זכר. הטיפול לא הצליח".

היינו ברחוב. לא מקום מתאים כדי שאברר מה קרה. ובכל זאת, הייתי עדה לשינויים מרחיקי הלכת שהיא חוותה בזמנו ועכשיו היא משתפת שהכל ירד לטמיון. חלק מחובתי היא גם להבין מה קרה, ולברר, אולי אשת המקצוע שהפניתי אליה לא טובה דיה.

ביקשתי את רשותה לשוחח איתה בזמן מתאים יותר.

למחרת התקשרתי אליה, ביררתי שזה זמן מתאים וניסיתי להבין מה קרה.

זכרתי את הקשיים עליהם היא סיפרה בתחילת הדרך, וזכרתי את השינויים שהיא עשתה אחרי הטיפול. וכעת ביררתי את אותם הדברים כדי להבין איפה הם עומדים.

מבחינתה – כל השינויים שהיא עשתה נמוגו בעשן. כלו.

אבל כאשת מקצוע, אני רגילה שלקוחות משתפים שהתהליך "תקוע" וש"אין שינוי" בזמן שאני רואה שינויים אדירים שהם עשו.

ולמה?

כי הם התרגלו מהר מאד אל השינוי ופשוט לא שמו לב אליו.

בחזרה לאותה ידידה.

שיקפתי, שאלתי, ביררתי. מסתבר שהיא אכן חזרה לצעוק על בעלה ועל הילדים, אבל פחות. הרבה פחות. כמה פחות? לפחות ב-50%.

הבאתי סיטואציות שידעתי שהטריפו אותה בעבר, ופתאום הן "רק מעצבנות", אבל לא מוציאות מהדעת.

שאלתי כמה זמן התאוששות יש מהשלב הכי כועס שהיא חווה, והיא אמרה שתוך כמה שעות היא חוזרת לדבר עם בעלה רגיל. כמה זמן לקח לה בעבר לחזור ולתקשר איתו? ימים ארוכים!

שאלתי מה שלום החרדות שהיו לה בנושא הכספים, והיא ענתה שהיא לא מתעסקת בזה יותר. הם באחריות בעלה. היא שכחה שגם אז הם היו באחריות בעלה, אבל היא לקחה את החרדה הכלכלית עליה. עכשיו, זה לגמרי שלו. "וואו. נכון. שכחתי מזה" היא אמרה.

שאלתי מה שלום הקשר עם אמא שלה, שהיה אחד ממוקדי הכעס בזמנו, והיא פשוט... שכחה לגמרי שחלק גדול מהטיפול התמקד בקשר הזה, והיא ואמא שלה בקשר פשוט נהדר! הן מדברות כל יום!

ותוך כדי שהיא מספרת לי איך אמא שלה הפסיקה לבקר אותה ולהעיר לה על כל דבר, ואיך היא, הידידה שלי, הפסיקה לעשות לאמא שלה "דווקא" ולהתלבש בצורה חצופה לטעמה, היא השתתקה.

"וואי, דבורי. לא זכרתי שהשינוי קרה בעקבות הטיפול! שכחתי מזה לגמרי! באמת שהקשר השתנה מאד מאז. וואי, איך לא זכרתי?", שמעתי אותה במבוכה גדולה. הטון שלה היה איטי, והיא חיפשה את המילים.

אני זכרתי איך היא נמנעה מלנסוע לשבת להוריה, בגלל שאמא שלה לא אהבה את צורת הלבוש שלה ועקצה אותה בכל רגע נתון. זכרתי שהיא נמנעה מללכת לאירועים משפחתיים בגלל הקשר העכור ביניהן. זכרתי שבעלה לא אהב את אמא שלה, בגלל שהיא טענה שהוא גרם לה לשינוי באורח החיים.

והנה, כל זה כלא היה. ויותר מזה, היא שמה לב שהיא בעצמה כבר לא מרגישה צורך ילדותי להרגיז את אמא שלה, ולכן היא מתחשבת בה ומתלבשת בהתאם כשהן נפגשות, והיא עושה את זה בטבעיות.

מיד הבהרתי שאין צורך להתנצל. היא לא עשתה שום דבר רע, ועצם העובדה שהיא שכחה איפה היא הייתה בעבר בתוך הקשר הזה, רק אומר כמה השינוי זורם וטבעי ונכון היום.

"את יודעת? עכשיו כשאנחנו מדברות, אני פתאום מבינה כמה שינויים עברתי מהטיפול ההוא. המון דברים השתנו מאז לטובה. איך שכחתי? יוווו. אני מה זה מתנצלת!".

- - -

ובכן, אני כאן כדי להזכיר: אין אף תהליך שפותר את כל הבעיות, האתגרים, ההתמודדויות. לא היה ולא יהיה.

באנו לעבור מסע. לא באנו לבלות בלונה פארק.

זה אומר שבמסע הזה יהיו לנו אתגרים והתמודדויות כאלו ואחרים. קלים וקשים.

יהיו מי שיתמודדו יותר ויהיו מי שיתמודדו פחות. אין איש שיכול "למדוד" התמודדויות ואנחנו לא בתחרות של "מי מסכן יותר" או "מי עובר יותר", כי אל תוך המסע הזה ירדנו גם עם תיק מלא ב"צידה לדרך", ובתיק הזה יש לכל אחד מה שהוא צריך בשביל המסע הזה.

אלא שאכן, לעיתים קשה לנו לבד במסע הזה, או נראה לנו שאבדה הדרך, והצידה בתיק אזלה, וכבר נואשנו מללכת לבד, והשמש קופחת, והיעד עוד רחוק כל כך...

וכאן המקום שלנו, אנשי המקצוע, לסייע.

בתהליך של אימון, טיפול או כל ליווי אחר, אשת המקצוע מסייעת במה שהאדם זקוק לו באותה העת:

לעיתם זה להאיר בפנס את המסלול ולהראות את הדרך.

לעיתים זה רק לתת יד וללוות במסע הזה, כדי לא להרגיש לבד או כדי לקבל ביטחון להמשך.

לעיתים זה למלא את התיק בכוח, בתקווה, במוטיבציה.

לעיתים זה לעשות סדר בבלגן, להוציא את המפה, לקרוא אותה ולסמן מסלול נכון יותר שיגיע לאותו היעד.

לעיתים זה לגלות שלקחת בטעות תיק של מישהי אחרת בזמן שעצרתן לנוח באחד מעצירות הביניים, ולכן אין לך מה שאת צריכה, והכלים שאת משתמשת בהם לא נכונים עבורך.

לעיתים יתברר שזה שאיתך, בעלך, נניח, או אמא שלך, או אבא שלך, או אחד הילדים שלך, או הבוסית שלך, או חברה טובה מאד שלך, או כל דמות שהיא קרובה מאד ומשפיעה מאד, השפיעה עליך באופן כזה שפוגע בך, ואת צריכה ללמוד להפריד ביניכן, ולשמור על קשר נכון ובריא ולא לאפשר קשר פוגעני או תלותי.

בקיצור, זה יכול להיות המון דברים, וזה יכול להיות גם כמה דברים ביחד.

אבל זה אף פעם לא לחסוך לך את המסע שלך, או להביא אותך אל היעד הסופי.

אין ספק שבדברים רבים אפשר להגיע לפתרון מספק, כמו למשל, תהליכים של מציאת עבודה, שנוי תעסוקתי או עסקי, מציאת זוגיות, תפקוד נכון יותר, יכולת לעבור שלב מסוים בחיים (לעלות על במה, להגיש פרויקט, להסיר את הפחדים מתהליך חשוב). אבל גם כל אלו הם רק שלב אחד, ולאחריו האישה תצטרך להמשיך בכוחות עצמה.

הדוגמא הכי טובה להדגמה היא ביטחון עצמי.

(בכלל, קושי בביטחון העצמי הוא אחד הקשיים הכי מטופלים שיש, לפחות אצלי בקליניקה, אבל זה שווה פוסט נפרד).

כשמישהי באה לעבוד על הנושא ומרגישה שיפור משמעותי בכל מערכות היחסים שלה, מול החמות, מול הצוות בעבודה, מול השכנה החדשה, מול הגננת של הילדה ומול הפקידה בקופת החולים – זה עדיין לא אומר שהיא יכולה עכשיו לעלות על במה מול 1,000 נשים ולדבר בביטחון. כי זה צעד שגם לאנשים עם ביטחון קשה לעשות. לכן לא זה המדד אם השינוי הצליח, אלא השינויים עליהם היא ביקשה לעבוד ואותם היא פוגשת ביום-יום.

חשוב שתדעי: לטוב אנחנו מתרגלים הכי מהר. שינויים טובים נזכרים הרבה פחות משינויים קשים.

רק בשבוע האחרון היו לי מספר פגישות עם לקוחות שטענו שהן מרגישות שהתהליך לא זז, ואני, לאט ובזהירות, ביררתי איתן, כל אחת במה שנכון עבורה ובעניין שלשמו היא הגיעה, מה עם זה ומה עם זה ואיך עם זה.

והן ישבו בהלם.

כן, הן שכחו מזה. וגם מההוא. ונכון, איך זכרתי את ההיא!!! וואי!

אחת מהן, זו לקוחה שיש לה קשיים במערכות היחסים הקרובות. תמיד קורה משהו. אין שבוע שהיא מגיעה בלי שמישהו עשה לה, הכעיס אותה, עצבן אותה, או שהיא חשה תרעומת, כעס או אכזבה ממישהו בסביבה הקרובה. הכל דרמה.

והנה, כששאלתי: "נו, איך היה השבוע?", היא אמרה שלא היה משהו מיוחד. "סתם שבוע כזה".

כששיקפתי לה את המשפט, ארכו לה כמה דקות ארוכות להבין שבשבילה "סתם שבוע" זה לא פחות מנס! כי אצלה כל יום, כל היום, זה דרמה אחת גדולה. וסוף סוף היא יכולה להכיל את עצמה, לווסת את הרגשות ולנהל אותם. והנה, "סתם שבוע" הפך למשהו כל כך נורמלי שבכלל לא היה נראה שהוא ראוי להתייחסות.

וזה קורה כל הזמן בקליניקה.

אני אסכם ואציין שניתן למדוד שינויים בכמה מדדים: הכמות, הזמן, האיכות.

לדוגמא: אישה שמתרגזת מהר על בעלה בנושא מסוים, ואחר כך לא מדברת איתו שבוע.

האיכות – באיזה שלב היא התרגזה עליו ביחס לפעמים קודמות. האם מיד? האם היא הצליחה להשהות את התגובה? אולי היא כעסה, אבל לקח לה 5 דקות עד שהיא הביעה את כעסה, ואז: איך היא עשתה זאת? האם כמו בעבר או בטון אחר? אולי הפעם היא הצליחה לבטא את הכעס בדיבור או במכתב ולא בצעקות?

הכמות – כמה פעמים היא התרגזה עליו בעניין זה השבוע (האם הכמות נשארה אותו הדבר או התחילה לרדת)?

הזמן – כמה זמן ארך לה להתאושש ולדבר איתו (כשכעסה – האם המשיכה "לעשות ברוגז" למשך שבוע או רק לשלושה ימים)?

אז אל תחמירי עם עצמך. בחני את השינוי על ידי שתבררי עם אנשים קרובים, איך הם זוכרים אותך "פעם" בנושא כזה או אחר, וכך תוכלי לקבל שיקוף לתהליך שעברת.

זה חשוב, כי ראיית הדרך שעשינו נותנת המון כוח כדי להמשיך את המסע.

לא תמיד יראו תוצאות מידיות, ופעמים רבות לא תהיה תוצאה אחת מושלמת.

אבל מה שחשוב, זה כמה מהמסע הזה עברת, ובעיקר, איך.

איתך, במדידת השינוי.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.