כשהאדם והרכב שלו הופכים להיות חלק אחד

פרשת חיי שרה מספרת בין היתר על פטירתם של אברהם אבינו, שרה אמנו וגם על פטירת ישמעאל. פטירתם מלמדת אותנו על החיים ומשמעותם – מה מוגדר "חיים" ומי נקרא אדם חי, וכולנו הרי רוצים לבחור בחיים.

"וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי, מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כ"ה, ז'-ח'). גם פטירת ישמעאל מתוארת בלשון דומה: "וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל, מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כ"ה, י"ז).

התיאור הכפול של "גויעה ואסיפה" מוזכר רק בפטירתם של צדיקים, כך כותב התלמוד (בבא בתרא טז ע"ב), ותכף נבין מדוע.

השאלה הנשאלת היא, מדוע מוזכרת לשון זו גם בפטירת ישמעאל? הרי לכאורה, ככל הידוע לנו, ישמעאל לא היה צדיק, וזו הסיבה שאלוקים ציווה על אברהם לשמוע בקול שרה ולהרחיק את ישמעאל מביתו, מחשש שמעשיו ישפיעו לרעה על יצחק בנם. מדוע אם כן נאמר בפטירת ישמעאל "ויגוע וימת ויאסף אל עמיו", לשון שמוזכרת רק בפטירת צדיקים?

התלמוד עונה (שם), שישמעאל עשה תשובה לקראת סוף ימיו של אברהם, ואכן הוא נפטר כצדיק.

מדהים לראות את עוצמת כוח התשובה. אפילו רשע כישמעאל עשה תשובה, והתורה מעידה עליו שהוא נפטר כצדיק.

ננסה להבין מעט את משמעות המילים "גויעה ואסיפה" הנאמרת בפטירת צדיקים, ולשם ההמחשה נמשיל זאת לנהג במכונית.

אדם זקוק להגיע ליעד מסוים, ולשם כך הוא נוהג במכונית. המכונית מותאמת בכל מרכיביה לצרכיו ולנוחותו של הנהג, והנהג אכן משתמש בכל הפונקציות המובנות ברכב לצרכיו ולמטרותיו. כאשר הנהג מגיע אל מחוז חפצו, הוא נפרד מהמכונית לשלום ולא נשאר בה שום רמז לנהג. הנהג יצא קומפלט החוצה מבלי להשאיר חלקים ממנו בתוך המכונית, מלבד אי אלו טביעות די.אן.איי. ולהיפך – הנהג הולך לדרכו מבלי שחלקים מהמכונית מלוות אותו. ללא כל ספק, גם אם המכונית שימשה נאמנה את בעליה במשך שנים ארוכות, הם עדיין נותרו נפרדים במהותם.

כמובן, לאורך כל השנים, מי שקבע את יעד הנסיעה היה אך ורק הנהג. אבוי אם קרה מצב הפוך.

אחרי שהבנו את המשל, נעיין בדבריו של המהר"ל מפראג בספרו "גור אריה" בתחילת הפרשה.

אדם הוא מעין יחידה של "רכב ונהג" ובמילים אחרות – גוף ונשמה. תפקידו העיקרי של הגוף הוא לשמש את הנשמה, להיות לה לעזר בכל המטלות שהטיל עליה הבורא, ולהסיע אותה אל מחוז חפצה – אל העולם הבא, כשהיא "בריאה ושלמה".

יחסי גוף-נשמה נתונים הם לבחירתו החופשית של האדם, ולכן הם שונים מאדם לאדם. יש אדם שהפך את היוצרות ובמקום שגופו ישמש כמכונית עבור נשמת חייו, נשמתו הפכה להיות מכונית לטובת הגוף. אותו אדם ניצל את מתנת החיים החד-פעמית שבורא עולם נתן לו, כדי להשביע את רעבון גופו ולמלא את מאווייו הגשמיים והארציים.

אצל אדם זה, חלקים מסוימים מנשמתו הפכו להיות "עכורים" כתוצאה מההטמעה שלהם בגוף הארצי, הטמעה עמוקה מידי. הנשמה היתה שבויה בכבלי הגוף.

לעומתו, גופו של הצדיק עשה את שליחותו נאמנה, והוא הסיע את נשמתו בכל דרכי החיים הפתלתלות במסלול שבורא עולם קבע לה. כמובן, הצדיק "תידלק את המכונית" כשהיה צורך בכך, הוא אכל ושתה, הוא עשה לה "טיפולים תקופתיים", הוא יצא למנוחה מידי פעם, אולם הגוף שימש בעיקר כאמצעי עבור פעולות ומטרות הנשמה.

אצל צדיק זה, הנשמה נותרה בטהרתה משום שהיא בדרך כלל לא נגררה אחרי הגוף. הגוף לא הצליח לעכור אותה ולהיפך – היא השתמשה בו לצורכה.

השוני ביחסי גוף-נשמה אלו בא לידי ביטוי בזמן הפטירה.

צדיק, שכל חייו השתמש בגופו עבור מטרות הנשמה, ברגע פטירתו קורה משהו מדהים – הגוף גווע ומגיע למצב של חידלון ואפסיות כאבן שאין לה הופכין, והנשמה נאספת בשלמותה אל עמה ולמקום ממנו חוצבה – "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת י"ב, ז').

לכן, כשצדיק נפטר מתרחשים שני תהליכים במקביל – גויעה וחידלון של הגוף, ואסיפה של הנשמה למקור חיותה.

כשרשע נפטר, לא מוזכר "גויעה ואסיפה", משום שהתהליך שונה. מדוע? הרשע במשך חייו ראה את גופו כמטרה בפני עצמה, והנשמה שועבדה לעבדות הגוף בעל כורחה. המכונית הסיעה את הנהג למחוזות בעייתיים. במקום שהגוף והנשמה יעבדו בהרמוניה באופן שכל אחד מהם שומר על ייחודיותו, נוצר ערבוב וערפול. הגוף הפך להיות נהג, והנשמה קצת "הלכה לאיבוד" בתוך תסבוכות הגוף.

בעת הפטירה של אדם כזה, אין תהליך ברור וקל של "גויעה ואסיפה", משום שמעשיו של אותו אדם טשטשו את הגבולות, ואותם חלקי נשמה שנכנעו לתכתיבי הגוף "הלכו לאיבוד" בתוך הגוף והם לא יכולים להשתחרר ממנו בקלות. הגוף זקוק לתהליך של "חיבוט הקבר" כדי שכל חלקי הנשמה יפרדו ממנו. רק כשהגוף ישוב להיות עפר, חלקי הנשמה שנותרו בו "משתחררים" ונאספים למקורם. אצל אדם שכזה, ברגע הפטירה הנשמה אמנם חוזרת למקורה, אולם לא בשלמותה, ולכן אי אפשר לומר עליה שהיא נאספת אל עמה, שהרי עדיין לא כולה נאספה.

התלמוד (ברכות ח ע"א) ממשיל את תהליך פטירת הצדיק להוצאת שערה מתוך חלב, אשר ניתן להוציאה באופן חלק וללא כל חיבוט ועימות, ואילו תהליך פטירת הרשע משול להוצאת גוש צמר שהסתבך בשיח קוצני, שהוצאתו כרוכה בקרעים בצמר וחתיכות רבות נשארות בתוך הסבך הקוצני.

אם אדם בימי חייו שקע יותר מידי בעולם החומר, עד שהוא וביתו, הוא וחפציו, הוא ומכוניתו וכל נכסיו הפכו להיות הווייה אחת, כאשר אדם זה מגיע זמנו ליפטר מן העולם, הרי פרידה זו משולה להפרדת צמר מקוצים האחוזים וסבוכים זה בזה, כמעט ללא אפשרות הפרדה. לעומתו, איש המעלה אמנם חי בעולם החומר, אולם הוא נמנע מלהתקשר באופן נפשי לחומר בו הסתייע בהשגת מטרותיו בחיים, כשערה בחלב אשר אין ביניהם אחיזה ודבקות הדדית ומהותית. כאשר מגיע זמנו שלו להיפטר מן העולם, הפרידה נעשית ללא קשיים.

כדאי לחיות כמו צדיקים.